לשנות את רחוב שוקן לשדרות הציונות
רק בשבוע שעבר נדרשנו כאן למשחקי הברוגז הילדותיים שהש מאל גולש אליהם לקראת יום העצמאות, והנה ניפק עבורנו "הארץ", לכאורה שופרו של השמאל האינטלקטואלי בישראל, המחשות מאירות עיניים לנטייתו האינפנטילית. נציין, בתור דוגמה, עתי רה מתפנקת לבג"ץ נגד השתתפות רה"מ בטקס הדלקת המשואות, וכמובן, המיזם הכאילו מרדני של נבחרת כותביו, שבמסגרתו הציג כל אחד את השיר השנוא עליו ביותר בכלל השירים בזמר העברי.
ספק פארודיה, ספק גרסת מגזין לאופנת הטקסים החלופיים, ברור שהמיזם נועד להתריס מול רשימות ההישגים האופייניות לתקו פה זו של השנה, שבה מדרגים מבקרים ואזרחים את סמלי התרבות האהובים עליהם. רק שב"הארץ" לא בחרו שירים גרועים במיוחד, אלא בדיוק אותם שירים שמזוהים כנכסי צאן ברזל, בראשם "הת קווה" או "ירושלים של זהב", וכן שירים שפעם אחר פעם מזוהים כפסקול הישראלי, כמו "עוף גוזל" או "הנה הם באים".
המסר הוא לעוס ובנאלי לעייפה: כל מה שאתם אוהבים, אנחנו מתעבים. מה שמרגש אתכם, דוחה אותנו. זה אופייני למדי לעונה זו, שמתחילה תמיד באיזו ביקורת פציפיסטית על ההגדה של פסח ומתפוצצת כקרשנדו בימי הזיכרון בואכה יום העצמאות, שבהם צועק העיתון את בחילתו מהלאומיות והמיליטריזם של החברה הישראלית בתנועות ידיים מוגזמות. משהו שם מתקשה להיחלץ מתפקיד "הנגטיב של הישראלים", ודחוף לו מאוד להתנער בהפ גנתיות ממה שמזוהה בכל רגע נתון כחומרי הגלם של הישראליות. אפילו כשהיא חוגגת ניצחון בטורניר כדורסל.
מקובל להסביר את הסנטימנט האנטי ישראלי הזה כתגובה לש בירה ימינה של דעת הקהל בישראל. מרירות פוליטית מתמשכת בשילוב ייאוש מכישלון מאמצי השכנוע הם דלק לא רע להבערת אנטגוניזם. זה מוצא פורקן בהתרסות ילדותיות ובחריצת לשון, הנתפסות בטעות כ"ביקורת" או "הצבת מראה אל מול פני החברה".
אלא שהציוץ האחרון של מו"ל הארץ, שהטיח בגולשת עם שם משפחה אוריינטלי מדי, גידוף גזעני על מטפסי עצים, חושף רובד נוסף. קשה להאמין שזה מגיע ממו"ל העיתון שהעלה את "סלאח, פה זה ארץ ישראל" לדרגת "צפיית חובה לכל ישראלי", אבל כנראה זה העניין. בסוף, אחרי כל הממבו ג'מבו על סובלנות, אינדיבידואליזם, נרטיבים והכלת זהויות - כשמישהו בצד האחר כופר בסמכות האינ טלקטואלית, או מערער על העליונות המוסרית, או פשוט דוחה בשתי ידיים את תפיסות העולם של מתעבי "התקווה" - נפלטים מהם בלי שליטה ההתנשאות, חוסר הסובלנות והבוז הטוטלי לאחר.
זו לא בהכרח קריסת השמאל שמוציאה את הארס, וזו לא רק הג זענות הצרופה מהסוג שאריה גלבלום הקיא מעל דפי "הארץ" עוד בשנות החמישים. בבסיסו מדובר בהיעדר היכולת של חלקים מג לקסיית השמאל ו"הארץ" להתקיים במרחב רב תרבותי, שבמסגרתו לא מובטח לו יתרון מובנה בעיצוב סדר היום התרבותי והפוליטי. גלבלום, גרבוז, שוקן: זו אותה נכות חברתית.
אני לא חושב שראוי לאיים בביטול מינויים או החרמת העיתון. אבל כצעד מחאה, אולי ילכו תושבי תל אביב בדרכה של נתניה, ויתבעו לשנות לאלתר את שם הרחוב מ"שוקן" - ל"שדרות הציונות".