שיעור בשכול ובמלחמה

ביה"ס החקלאי מקווה ישראל איבד מאז קום המדינה 216 מבוגריו - המספר הגבוה ביותר מבין מוסדות החינוך 114 מהם, חלקם רק בני ,17 נפלו במלחמת העצמאות מי שהיו תלמידים באותה תקופה נזכרים: "היו נכנסים לכיתה ומספרים לנו על הרוגים שהכרנו, היה קשה מאוד"

Israel Hayom - - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - אבי כהן צילום: קוקו

שבעים ושתיים שנים חלפו, אך בוגרי מחזור כ"ט של בית הספר החקלאי מקווה ישראל זוכרים את טקס ההשבעה ל"הגנה" כאילו היה אתמול. "לקחו אותנו למרתפי היקב של מקווה, על השולחן היתה פרושה מפה ועליה ספר תנ"ך, נר ואקדח", משחזר יוסי פלדמן, בוגר המחזור, בעיניים בוהקות. "שמנו יד על האקדח, אמרנו 'אני נשבע' ומאותו רגע היינו בפעילות ביטחונית". שנה וחצי מאוחר יותר, במלחמת העצמאות, אותם נערים, שהיו רק קצת מעל גיל ,16 לקחו חלק במלחמת העצמאות. אמנם בשל גילם הצעיר לא גויסו לצבא, אולם מכורח הנסיבות הם הונחו לשמור על אחד מצומתי הדרכים הכי חשובים - צומת מקווה ישראל, שהיה מוקף בכפרים ערביים.

בית הספר החקלאי הראשון בארץ הוקם 1870־ב על ידי קרל נטר, שקנה את אדמות המקום מהעות'מאנים. במהלך 148 שנות קיומו, מהווה בית הספר משק חקלאי שהוא הבסיס לחינוך החקלאי. האדמות שעליהן הוקם מהוות עד היום ריאה ירוקה במרכז המתועש של ישראל. במסגרת בתי הספר הפועלים בו ושתי הפנימיות נמצאים בסך הכל 1,800־כ תלמידים המגיעים מרקעים שונים - דתיים, חילונים, עולים חדשים וילידי הארץ.

בשלהי המאה ה־91 והמאה ה־02 נחשב מקווה ישראל לגולת הכותרת של בתי הספר בישראל. מקום עם היסטוריה מפוארת של חינוך ותרומה רבה לתחום החקלאות והיישוב בארץ. אבל לבית הספר יש גם פן צבאי: ארגון ההגנה פעל בתוך המתחם ואנשיו התאמנו בשדות ובחורשות ואף במרתפי היקב, שם גם נערכו, כאמור, טקסי ההשבעה למתנדבים.

216 בוגרים ממקווה ישראל נפלו עד היום במערכות ישראל מאז קום המדינה - המספר הגבוה ביותר מבין בתי הספר בארץ. 114 מבוגריו, חלקם רק כבני ,17 נפלו במלחמת העצמאות ושלושה בוגרים זכו באות הגבורה באותה מלחמה. עוד לפני מלחמת העצמאות הכירה ההגנה בחשיבות מקווה ישראל, מכיוון שהיווה צומת דרכים חשוב וממנו אפשר היה לשלוט על כביש יפו־ירושלים וכך על דרך הביטחון מתל אביב למקווה ישראל. דרך צומת זה עברה כל התחבורה היהודית מתל אביב למושבות הדרום ולירושלים, לאחר שהכביש הראשי נחסם על ידי הערבים באבו כביר וביאזור. תלמידי בית הספר ביצעו פעולות שמירה בעמדות השונות ובמקביל עיבדו את האדמה, עבדו ברפת והגנו על בית הספר ועל הדרך עצמה במינימום אמצעים.

הגופות הוחזרו אל בית הספר

נפגשנו עם ארבעה בוגרים ממחזור כ"ט - יוסי פלדמן, שלאחר סיום לימודיו במקווה ישראל הצטרף כחבר לקיבוץ רביבים, הקים את בית ספר שדה הראשון בארץ ואת המועצה לשימור אתרים ובשנת 2010 הדליק משואה ביום העצמאות ה־26 למדינת ישראל; אורי לוי, ששימש מנכ"ל תיאטרון גשר לשעבר, שחקן ואמן וקיבל 2008־ב את תואר יקיר העיר תל אביב־יפו; אהוביה ארליך, שלאחר סיום לימודיו השתמש בכלים שרכש בבית הספר ועסק בגידול דבורים; וזאב "חג'יב" זהבי, שלאחר סיום לימודיו עבד כחקלאי בפרדס חנה.

הארבעה, שנמצאים כבר בשלהי העשור התשיעי לחייהם, זוכרים כל פרט מאותה תקופה סוערת ולדבריהם מדובר בחוויות שילוו אותם עד יומם האחרון. "היינו בני 16 וקצת, המחזור מעלינו כבר גויס לפלמ"ח", נזכר לוי, "בכ"ט בנובמבר, מייד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם, היו חגיגות גדולות. בהתחלה לא ידענו מה לעשות, אז התחלנו בזה שהלכנו לקבר של קרל נטר, המקים של מקווה ישראל, והודענו לו על כך... אחר כך יצאנו ברגל לכיוון תל אביב, שם חגגנו בריקודים עד אור הבוקר ואז חזרנו למקווה וידענו שמה שהיה הוא לא מה שיהיה".

מחזור כ"ט, שגויס כאמור להגנה שנה וחצי לפני כן בטקס במרתפי היקב של מקווה ישראל, החל במלאכת השמירה. אותם נערים איישו בעיקר בשעות הלילה את עמדות השמירה מסביב לבית הספר, כשכל עמדה צופה לכיוון אחר - חולון, תל עאריש (תל גיבורים), יפו ויאזור (אזור). אותם נערים גם יצאו לסיורים מסביב לגדרות בית הספר החקלאי. "בסך הכל היינו די ילדים ותמיד ציוותו אלינו את אחד המורים והיו לנו רובי סטן וגם רובים איטלקיים ורימוני נקר פולניים", נזכר פלדמן, "אני לא אשכח את המשפט שאמר לנו אחד המורים לגידול ירקות - 'אתם לא מבינים בפצצות ואני לא מבין בפצצות', אמרנו לו שאנחנו למדנו על הפצצות והוא ענה לנו: 'אם למדתם את זה כמו גידול ירקות, עדיף שהפצצות יהיו מתחת למיטה...'".

לוי נפצע ברגלו מירי אולם לא מדובר היה בפעולת שמירה הירואית, אלא בחוסר מזל. "השחקן דודיק סמדר, שלמד אף הוא במקווה ישראל, שכנע אותי לבוא עימו להצגת 'הספר מסביליה' של תיאטרון הקאמרי בחולון", הוא מספר, "ההצגה נגמרה בשעות הלילה ואנשי הקאמרי נשארו ללון בחולון מאחר שהיה מסוכן לנסוע מחולון לתל אביב בשעות הלילה. אנחנו חזרנו למקווה ישראל ובדרך ירו עלינו ואני נפצעתי ברגל. עוד באותו לילה ניסו להעביר אותי באמבולנס לתל אביב, אולם בשל הירי נאלצתי להישאר בבית הספר. רק לאחר ארבעה ניסיונות הצליח האמבולנס להעביר אותי לבית החולים הירקון ולאחר שלושה שבועות חזרתי לחברים בבית הספר".

בינתיים הפורעים הערבים המשיכו במעשיהם, ושני אירועים מכוננים עבור אנשי בית הספר אירעו באותה תקופה: בחודש ינואר 1948 יצאו ממקווה שבעה נוטרים בפיקודו של אליהו שמיר ונסעו לכיוון עקרון. בס־

מוך ליאזור הם נרצחו על ידי פורעים ערבים. האירוע השני היה בפרשת "היוצק", שהתרחשה כחודש מאוחר יותר. שיתוף פעולה בריטי־ערבי הסתיים בתקרית שבה נרצחו 10 לוחמי "ההגנה" שיצאו ממקווה על ידי ערבים בחסות הבריטים. "אני זוכר שבשעות הערב הובאו על ידי הבריטים למקווה ישראל גופות עם סימני התעללות קשים", מספר ארליך, "גופה נוספת נמצאה למחרת ועוד גופה הובאה מיפו. ישבנו בכיתה והיינו פשוט בטראומה מכך, ממש חסרי אונים, כי לא יכולנו למנוע את הטבח".

כל הארץ חזית אחת

אחרי אותם אירועים טראומטיים, הגיע מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, אל נערי בית הספר ואמר להם שהדרך לירושלים דרך בית דגון נסגרת, כי מצד אחד היו את יפו ותל עריש ומצד שני הכפר יאזור. אלון ציין באוזניהם כי כל השיירות לדרום הארץ ולירושלים יעברו מעתה דרך מקווה ישראל. "הוא הודיע לנו 'אני צריך שאתם תישארו פה, אתם לא תלמדו בתקופה הזאת ותעבדו רק במקצועות ההכרחיים שישנם, כמו לחלוב פרות וחקלאות, ואתם תהיו בעצם חיל המשמר של מקווה", נזכרים ארבעת הבוגרים.

לאחר דברי מפקד הפלמ"ח, ידעו אותם בני נוער שהם נכנסים לתקופה חדשה והם אלה שיצטרכו להגן על צומת הדרכים החשוב הזה. "הקמנו מחסום של חביות ריקות, אחת על השנייה, כדי שהערבים מיאזור לא יראו את התנועה ויצלפו עליה", מספר פלדמן, "צריך להבין שכל הארץ היתה מעורבבת בין יהודים לערבים ולא היה עורף. היום יש חזית הצפון ויש חזית הדרום, אז בעצם הכל היה חזית אחת גדולה, מאחר שבסמוך לכל יישוב יהודי היה גם יישוב ערבי, לכן היה קשה מאוד".

בינתיים, המחסור בנשק נתן את אותותיו גם במקווה ישראל והמורה דוד ליבוביץ פיתח את הדוידקה - מרגמה בקוטר 3 אינץ' שקרויה על שמו. בסך הכל יוצרו שש יחידות בלבד של מרגמה זו והפגז של הדוידקה, ששקל כ־04 ק"ג, היה בקוטר גדול מזה של הקנה ולכן "הולבש" עליו. הטווח של המרגמה המקומית היה כ־003 מטרים בלבד. "אני זוכר שעבדתי על הדוידקה במסגרייה והיתה חשיבות לשייף את הפגז כי הדוידקה היה בעצם צינור השקיה גדול", נזכר פרידמן, "את הניסוי עשינו בחולון, בחולות חוסמסה, לשם יצאנו עם ליבוביץ' בטנדר. כאשר יצאנו מהשער הגיע משמר בריטי. החיילים הבריטים שאלו במה מדובר וליבוביץ' לא התבלבל ואמר 'אני הולך לתקן באר מים'. הם חשבו שזה בעצם צינור מים. בניסוי הראשוני הטווח של הפגז היה מאה מטר בלבד". ארליך מוסיף כי היתרון של הדוידקה היה ברעש שעשתה: "תראה, בסופו של דבר, הדוידקה עבד גם באופן פסיכולוגי. היה לו רעש חזק מאוד והערבים ששמעו אותו היו נבהלים ובורחים מעמדותיהם".

בינתיים, את כלי הנשק הטובים יותר לקחו ללחימה בחזיתות השונות והנערים והנערות של מקווה עברו חודש של אימונים על ידי שני בוגרים ונשארו לשמור על צומת הדרכים החשוב עם כלי נשק ישנים. "הע־ מדות שהיו פה הוקמו עוד ממאורעות ,"'36 אומר ארליך, "הנשק שהשאירו לנו במקווה היה אפס אפסים. מקלע לואיס ממלחמת העולם הראשונה, רובים ארוכים ישנים. את הנשק הטוב שהיה לקחו. הם אמנם הבטיחו לנו נשקים טובים, אבל לא נתנו והיו לנו רימוני נקר פולניים ועם זה היינו צריכים להגן על צומת הדרכים הזה.

"היום בדיעבד, כאיש קשיש, אני שואל מי לקח את האחריות להשאיר את ההגנה על הדרך שהיתה חיונית למדינת ישראל, על חבורת נערים, עם נשק שהיה מתאים יותר למוזיאון מאשר לקרב. אבל אז היינו חדורי מוטיבציה ולא חשבנו בכלל על הדברים הללו. בוא נגיד שאם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום, לא הייתי ישן בלילה בכלל". "חג'יב" זהבי מתערב ואומר: "אולי היה מפחיד, אבל בשביל נערים כמונו זה היה ממש כיף".

גם בתחמושת היתה הקצבה, נזכר לוי: "כשהיית הולך לשמירה היית צריך לחתום על 15 כדורים שלקחת והיית צריך גם להחזיר את אותם כדורים, ואם חס וחלילה ירית - היית צריך להסביר למה חסר כדור אחד". ארליך: "הכי מפחיד היה בעמדה על הכביש הראשי, כי היתה סכנה שיגלגלו על השומרים חבית עם חומר נפץ ולשם כך מתחו חבל. כך, אם היו מגלגלים את החבית היא לא היתה מגיעה לקיר ומתפוצצת".

פלדמן מספר כי ניצל מהפצצה בסמוך לעמדה בקצה שדרת הדקלים ליד בית הכנסת: "היינו צריכים להמשיך גם בעבודות הדחופות של בית הספר ויצאתי עם הפרד והעגלה לחלק מספוא. סמוך אלי נפל פגז, אני עפתי לתוך העגלה והפרד ספג את רוב הפגיעה ונהרג".

ובכל אותו הזמן שהנערים הגנו על הצומת המרכזי, הם קיבלו שוב ושוב את החדשות המרות מהחזית, על נפילתם בקרב של בני משפחותיהם וחבריהם הבוגרים. לוי: "כל הזמן קיבלנו הודעות על הרוגים בחזית. זה לא כמו היום בעידן האינטרנט והטלוויזיה שהכל מגיע בתוך דקות. לאנשים אז היה בקושי רדיו. מדובר היה במערכת של שמועות שחלקן נכונות וחלקן לא. אבל אני זוכר שהיו נכנסים אלינו לכיתה ומספרים לנו על הרוגים מקרב בוגרי בית הספר, קרובים וחברים מהערים ומהמושבים וזה קשה, קשה מאוד. זה לא כמו היום שהולכים ללוויות ולשבעה, אז לא היה אפשר ללכת". ארליך ופלדמן מוסיפים: "אז זה לא כמו היום, אנחנו בכלל לא עיכלנו את כל זה. אתה לא הולך לבקר את המשפחות, וכאשר עובר האבא של החבר אתה עושה סיבוב. לא נעים לך 'למה אני לא נהרגתי והוא כן'".

רק עם תום המלחמה, כאשר אותם נערים ונערות סיימו את לימודיהם, הם נסעו לבקר את המשפחות של הנופלים והפצועים. חלק גדול מבוגרי הקבוצה המשיכו להכשרת כנרת ומשם להיאחזות בתל גזר ולאחר מכן הצטרפו לבוגרי מקווה בקיבוץ יזרעאל על הגלבוע. כל חברי המחזור ששמרו על צומת הדרכים החשוב הזה קיבלו את אות הקוממיות.

אהוביה ארליך: "השאירו את ההגנה על הדרך, שהיתה חיונית למדינה, לחבורת נערים עם נשק שהיה מתאים יותר למוזיאון מאשר לקרב. אבל אז היינו חדורי מוטיבציה ולא חשבנו בכלל על הדברים הללו" יוסי פלדמן: "אחד המורים לגידול ירקות אמר לנו - 'גם אתם וגם אני לא מבינים בפצצות'. אמרנו לו שלמדנו על הפצצות והוא ענה: 'אם למדתם את זה כמו גידול ירקות, עדיף שהפצצות יהיו מתחת למיטה...'"

הזיכרונות נותרו טריים. מימין: יוסי פלדמן, אורי לוי, זאב )חג'יב( זהבי ואהוביה ארליך

אורי לוי במלחמת העצמאות. למעלה: מחזור כ"ט

Newspapers in Hebrew

Newspapers from Israel

© PressReader. All rights reserved.