דורות של גבורה והקרבה "כמו ילדים שאיבדו מפקד"

דימה לויטס גדל על מורשת הקרב של סבא רבא ושל קרוביו שנהרגו במלחמת העולם השנייה יותר מ 70 שנים לאחר המלחמה נמצאה גופת הסבא רבא בשרידי קבר אחים, ועליה פתק: "למשפחתי - נהרגתי בשדה הקרב למען המולדת" המעגל נסגר כאשר דימה קיבל לידיו את הפתק המרגש - ונהרג חצי שנה

Israel Hayom - - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - שלומי דיאז צילום: קוקו

בספטמבר הקרוב אמור היה סרן דימיטרי (דימה בפני משפחתו וחבריו) לויטס ז"ל לחגוג .30 הקליע שהביא למותו ב־22 ביולי ,2014 במהלך הקרבות במבצע צוק איתן, קטע את תוכניותיו להמשיך ולנסוק מעלה בסולם הת־ פקידים הצבאיים, לצד הקמת משפחה. "סביר להניח שהוא חי היום בצפון, בקיבוץ שאותו אהב, ולמרות שהיו לו טרם האירוע התלבטויות על שחרור מקבע, אני מניחה שהיה נשאר בצבא", אומרת אחותו הבכורה, אנה, "זה היה עולם מאוד משמעותי אצלו. הוא אהב את הצבא".

דימה, בנם של אלכסנדר ומרינה, אח אמצעי לאנה ולדניאל, נולד בבריה"מ לשעבר. המשפחה עלתה לארץ בסוף 1990 והתיישבה בקיבוץ גשור. כמה שנים לאחר מכן עברה האם לירושלים עם ילדיה ודימה התחנך בתיכון רנה קסין במגמת כימיה, ניגן בסקסופון בלהקת ג'אז שהקים עם חברים והצטיין בספורט. "בחור יצירתי שאהב בעלי חיים ולא פספס תוכניות של נשיונל ג'אוגרפיק והסטוריה", מספרת אנה. "רצינו ללמוד שם. זה נחשב לבית ספר מצוין והכי מוזר שכבר בהתחלה ידענו שהיו בו הרבה בוגרים חללים (בבית הספר ינציחו השבוע את זכרם של 31 חללי צה"ל) ושהרבה בוגרים בחרו ללכת לקרבי. זה היה שם באוויר. דיברנו על זה, והטקסים בכל שנה שבהם הקריאו את השמות של הנופלים היו מאוד עוצמתיים ומרגשים. אני יודעת שמעבר לחינוך בבית לתרום למדינה ולאהוב את המדינה, ומעבר לעובדה שכל חבריו בקיבוץ ובבית הספר הלכו לקרבי, גם מורשת בית הספר תרמה להחלטה שלו ללכת לשירות קרבי משמעותי. גם ובעיקר כי ככה הוא היה. זה היה האופי שלו. הוא תמיד ציין את זה ואמר שהוא ילך לשריון. זה היה בדמו".

החינוך שעליו מדברת אנה - שהשבוע תשתתף בפרויקט "האחים שלנו", שבו אחים שכולים מספרים את סיפור הנופל - הוא תולדה ישירה של ציונות ופטריוטיזם שהילדים ספגו בבית ושזורה גם בהיסטוריה משפחתית. סבא רבא מצד האם, ראובן פורטנוב ז"ל, לחם במלחמות העולם הראשונה והשנייה, ובגיל 45 החליט לחזור ולהתנדב לשירות הצבא האדום. הוא נפל בקרב סמולנסק באפריל ,'42 שבו נעצרה התקדמות הנאצים לכיוון מוסקבה ושנחשב לתפנית לטובה באותה מלחמה עקובה מדם. בנו הבכור, נחום, התנדב אף הוא לצבא האדום ונפל ,1945־ב כשהוא בן ,18 בקרב על ברלין, כמה ימים לפני תום המלחמה. המשפחה גם איבדה את אח של סבתא רבתא, ארקדי פרידמן, שהיה קצין ונהרג גם הוא במלחמת העולם.

"התמונות שלהם היו תלויות על הקיר בבית מאז ומעולם. לא כשכול, אלא כציון גבורה", אומרת אנה, "בעינינו, גם בשתיקה, הם היו גיבורים שהקריבו עצמם למען המדינה. כל הזמן התחנכנו וגדלנו על האידיאל הזה. המדינה קודמת לכל. דימה אמר את זה לא פעם". הסבא רבא ראובן הספיק, כך התברר עשרות שנים לאחר מכן, בטרם נפל בקרב ברוסיה, לרשום על פיסת נייר קטנה הוראות למקרה שייפול בקרב. הוא נקבר כמו רבים בקבר אחים במלחמה ומקומו לא אותר במשך שנים רבות.

"יום אחד קיבלנו הודעה מהצבא האדום שאותרו שרידי קבר אחים", מספרת אנה, "בין 11 הגופות שהתגלו היתה גופת הסבא רבא ועליו הפתק שכתב לפני מותו - 'אם ימצאו אותי הרוג, אני מבקש להודיע למשפחתי: שלום משפחה! שלום לתמיד! נהרגתי בשדה הקרב למען המולדת". בנו של ראובן, יעקב - סבא שלי ושל דימה - נסע במיוחד להביא את המכתב הזה. הוא מסר אותו לדימה ששנה אחר כך נפל בקרב".

כעת, שמותיהם של השניים חקוקים די בסמיכות באתר חיל השריון בלטרון: שמו של דימה בקיר הלוחמים ושל הסבא רבא ב"מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה". במקביל, מונצח דימה במצפה הקרוי על שמו בקיבוץ גשור ובאנדרטה לבני גבעת זאב.

דימה התגייס לצה"ל במארס ,2007 שירת כלוחם בחטיבת שריון ,7 המשיך לקורס מפקדי טנקים ומשם לקורס קצינים ולשירות קבע ביחידה. כמה חודשים לפני מותו סיים קורס מ"פ מתוך כוונה להמשיך לשירות משמעותי וארוך יותר בצה"ל. "בפעם השנייה שהציעו לו לחתום קבע הוא קצת התלבט", מספרת אחותו, "הוא חשב כבר על משפחה ולהינשא לחברתו זה שש שנים אבל בסוף הצבא, שלא רצה לוותר עליו, קידם אותו. הוא יצא ללימודים לתואר בבר־אילן בתוכנית המיוחדת לזרועות הביטחון, קיבל תנאים טובים והגשים עוד

"בניתי סיפור דמיוני שבגלל שדימה מפקד ובגלל שהוא שקול וזהיר כלום לא יקרה לו. הוא דיבר בפעם האחרונה עם אמא כיומיים לפני שנהרג. אני כתבתי לו הודעות והוא לא ענה"

חלום: לפקד על פלוגה מבצעית בחטיבה". את התפקיד קיבל חודשיים לפני נפילתו.

"הצבא היה כמעט כל העולם שלו", נזכרת אנה, "הוא היה מגיע הביתה לעיתים רחוקות וגם אז רק לזמנים קצרים. הוא חילק את הזמן בין הצפון אצל אבא וזוגתו, צליל, לבין הבית של אמא. הקשר היה יותר על טלפונים או שהיינו נוסעים לבקר אותו בבסיסים. וחשוב להדגיש שהוא אף פעם לא התלונן. לא שמענו מעולם את המילים 'קשה לי'. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה חמישה חודשים לפני שנהרג. נסענו לצפון ליום ההולדת של אבא, היינו שם כמה שעות בלילה והוא חזר לצבא. באותם ימים החל מבצע 'שובו אחים' ואמא הצליחה לנסוע אליו, הביאה לו אוכל וראתה אותו קצת. אחר כך התחיל צוק איתן. הוא התקשר לאמא ואמר שהכל בסדר ושלא תדאג".

אבל משפחת לויטס לא יכלה שלא לדאוג. בעוד דימה פועל בתוך הרצועה במסגרת תפקידו כמפקד פלוגה בגדוד 82 של חטיבה ,7 אחיו הצעיר דניאל, שהיה בשירות סדיר בחיל החימוש, שהה באזור הכינוס שספג הפגזות קשות. אנה: "דאגנו לדימה ודאגנו יותר לדניאל. כי היתה תמיד תחושה שלדימה לא יכול לקרות כלום. הוא חזק. אני בניתי סיפור דמיוני שבגלל שהוא מפקד ובגלל שהוא שקול וזהיר כלום לא יקרה לו. הוא דיבר בפעם האחרונה עם אמא כיומיים לפני שנהרג. אני כתבתי לו הודעות והוא לא ענה".

ביום ה־51 למבצע התקדמה הפלוגה בתוך סג'עיה. הראות מתוך הטנקים, הסבירו אחר כך פקודיו בתחקיר, היתה לרגע לקויה. דימה החליט שהוא חייב ל"הציץ" כי הוביל את הטור. ברגע שהביט החוצה נפגע מירי צלף. מותו נקבע במקום. "בלילה הוציאו את הצוות שלו לכמה שעות כדי שיבואו אלינו הביתה", מספרת אנה, "ילדים שאיבדו את מפקדם בשנייה אחת. סיפרו שהוא נפל אל תוך הטנק ומת להם בידיים. הם ישבו אצלנו וזה נראה כמו סרט אימה. כל הזמן חשבנו 'הם ילדים' הלומים ופגועים. אבל אחרי כמה שעות הם חזרו לשם. אמרו שהם חייבים, גם למענו".

אגב, נפילתו של מפקד הפלוגה הובילה את מפקד הגדוד, במועד ההלוויה, להורות על ירי "כבוד" לעבר מבנה המרפאה שממנו בוצע ירי הצלף. המפקד ננזף על כך בהמשך, אבל דווקא חייליו והמשפחה השכולה רואים במעשיו דבר חיובי. "ירי הכבוד שעליו פקד היה צעד נכון באותו הרגע. הוא היה חייב להרים את מורל הלוחמים ולהחזיר את הילדים האלה לתלם, וזה הצליח", אומרת אנה. מעבר לזיכרונות מדימה והסיפורים עליו כמי שאיננו כבר, מבקשת אנה לשים את האצבע על הקשר המיוחד שהיה לה עם אחיה. "ההנצחה חשובה", היא אומרת, "הטקסים חשובים ומכובדים. לספר את הסיפור שלו ושל כולם זה חשוב וגם לספר את הקשר המיוחד של המשפחה והחלל. במקרה שלי אף אחד לא יודע מה זה קשר בין אח לאחות. לכן בחרתי לספר וגם לכתוב תסריט לסרט אנימציה, שהופק בעזרת האנימטורית לי דרור ובית אבי חי, כחלק ממיזם ההנצחה השנתי 'פנים'.

"בהיותנו ילדים היה לנו משחק אהוב שנהגנו לשחק בו בכל שבוע. היינו מדמיינים שהמיטות שלנו הן סירות, כל אחד היה מסדר את מיטתו כמו הסירה הדמיונית בראשו והיינו מחכים שאבא יבוא לשטוף את הרצפה בחדר. כשאבא סיים נפרש לפנינו אוקיינוס גדול. אמרתי 'דימי, הרצפה היא אוקיינוס ואסור לדרוך עליה, מי שדורך טובע'. והוא היה מביט בי בחיוך רחב ומוכן לצאת להרפתקה השבועית שלנו. כך היינו שטים בסירות שלנו לילות וימים, דגים את דגי האוקיינוס ברשת גדולה שהיינו זורקים למים, מדליקים מדורה ומטגנים את הדגים. אהבתי את תחושת הסכנה שטמונה בהיותנו ילדים קטנים, בסירה קטנה בתוך אוקיינוס גדול. אך יותר מכל אהבתי את הידיעה שבכל פעם שאחי ייפול למים מהסירה הקטנה שלו אני אוכל להציל אותו.

"הייתי זורקת לו שמיכה ומושכת בכל הכוח, הוא היה עולה לסירה שלי, ועכשיו היינו שנינו בסירה אחת, הוא היה אורח שלי והיינו עושים הכל יחד, דגים יחד ומדליקים מדורה, מנקים את הסירה ומכוונים את המפרשים. המשחק שלנו היה נמשך עד שהיינו מבחינים ביבשה מרוחקת".

בסרט האנימציה שיצרה, תיארה אנה את המשחק ואת הקשר המיוחד לאחיה הקטן. "הגעתי למצב של מחשבות שכאילו 'אני והוא' זה לא היה. הייתי בבית וראיתי את התמונות ונזכרתי בכל החוויות המשותפות, וכמה הוא היה בשבילי ואני בשבילו. ואז הרגשתי שכולם יודעים שיש אח ואחות אבל אף אחד לא יודע מי היה ומה נשאר ממנו. הסרט הוא גם בשבילי וגם בשביל הילדים שלי בעתיד שלא יכירו אותו. היתי חייבת להחזיר לעצמי את ההוויה ואת הקירבה שהיתה בינינו, בעיקר כשהיינו ילדים וגם אחר כך".

התחושה בקרב משפחות שכולות רבות היא שמצד אחד יש המון כבוד אך מנגד כולם רוצים להחזיר את כולם מהר לחיים הרגילים. "אנשים לא יכולים להרגיש את הכאב שאנחנו כואבים", מודה אנה, "אנשים אומרים לי 'את חייבת לחזור ולהמשיך הלאה'. אבל אני אומרת - שנייה, הרגע איבדתי אותו. אני חושבת שאנשים רוצים לעודד תמיד שנחזור לחיים אולי מתוך החשש הזה שחלילה זה יגיע אליהם, ולכן לדעתי יש כאלו שלא רוצים לשמוע. לכן אני אומרת תהיו שם, תקשיבו, תזדהו. זה מה שאני עושה כשאני פוגשת משפחות שכולות. הן נתנו את היקר מכל".

ביום הזיכרון תשתתף משפחת לויטס בטקסים ותעלה לקברו של דימה בהר הרצל להתייחד עימו. "אני לא כועסת עליו שהוא קיבל החלטה להוציא את הראש מהטנק", מסכמת אנה, "אבל הייתי נותנת הכל להציל אותו. אפילו להיות במקומו באותו הרגע בטנק שלו. כל הזמן שיחקנו במוות ולעולם לא חשבתי לרגע שהוא ילך. תמיד האמנתי שהוא יותר חזק מהכל".

"התמונות של הסבים היו תלויות על הקיר בבית. לא כשכול, אלא כציון גבורה. בעינינו, גם בשתיקה, הם היו גיבורים שהקריבו עצמם למען המדינה. התחנכנו וגדלנו על האידיאל הזה"

אנה לויטס. "היינו מפליגים יחד בדמיון"

ראובן פורטנוב ז"ל

דימה לויטס ז"ל

הפתק שנמצא על גופו של הסבא רבא: "אם ימצאו אותי הרוג, אני מבקש להודיע למשפחתי: שלום משפחה! שלום לתמיד! נהרגתי בשדה הקרב למען המולדת"

Newspapers in Hebrew

Newspapers from Israel

© PressReader. All rights reserved.