הפתק שמילא "עולם שלם נפתח"

על דף קטן שהונח על קברו של יואל גוטליב ז"ל נכתב: "משפחת בן שושן קראה לבן על שם יואל" ● חבריו יצאו בעקבות הפתק למסע מרתק - ממפגשו האחרון עם נהג הטנק שקרא לבנו על שמו, דרך חייו מלאי הכישרון ועד תולדות משפחתו שהתחברו למותו באופן מיסטי

Israel Hayom - - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - דן לביא צילום: יהושע יוסף

את הפתק הקטן שמצאו שלושת חברי ילדותו של יואל גוטליב ז"ל על קברו בהר הרצל, הם לא ישכחו לעולם. 45 שנה שהם מגיעים, מדי יום זיכרון, לפקוד את קבר חברם שנפל במלחמת יום הכיפורים. לפני ארבע שנים חיכתה להם במקום הפתעה דרמטית, כשעל הקבר הונחה פיסת נייר ועליה, בכתב יד, משפט קצר: "משפחת בן שושן קראה לבן יואל על שם יואל גוטליב". לצד המילים הונח כרטיס הביקור של יואל בן שושן. "מציאת הפתק עוררה אצלנו התרגשות שקשה לתאר במילים", אומרים החברים, "זו היתה נקודת פתיחה למסע שאת היקפו הבנו רק בסופו". סיפורו של אותו מסע מתואר בסרט הדוקו מנטרי "הגוטליב האחרון" שיצר אייל תבור וישודר הערב ב 22:50 ב"כאן ."11

גוטליב, שנפל בקרב בפאתי העיר סואץ יום לפני סיום הקרבות בסיני, היה לחלל הכי נוכח בחייהם של אבי כהן, אבי זהבי ועמי גרנק, כולם בעשור השביעי לחייהם שיחד איתו סיימו כבוגרי המחזור הראשון של בית הספר התיכון היוקרתי "בויאר" בירושלים. מנהגם לעלות לקברו טמון בכך שחשבו כי הם האחרונים השומרים על זכרו מאחר שאמו חווה, שגידלה אותו לבדה, נפטרה מזמן ולא ידוע על אדם נוסף ממשפחתו.

את הפתק הדרמטי השאיר על קברו של גוטליב יואל בן שושן ,(43) חרדי תושב אש דוד, כותב ומלחין שהוא גם סופר סת"ם. הוא נקרא על שמו של יואל גוטליב על ידי אביו, ציון, הלום קרב שהיה עד לנפילתו של גו טליב מעבר לתעלה והכיר אותו כחצי שעה בלבד בטרם נהרג. יואל בן שושן נולד שנה ויום לאחר מותו של יואל גוטליב.

אביו של בן שושן, ציון, שירת כנהג טנק בגדוד ,113 חטיבה .217 רוב הגדוד נפגע בהתקפת הנגד הכושלת של צה"ל ב 8 באוקטובר, שבה היו לו 32 הרוגים ו 18 טנקים הושמדו. בן שושן ראה רבים מחבריו נהרגים בקרבות. גוטליב שירת כמפקד טנק בגדוד 430 של חטיבה ,500 אולם לאחר שהטנק שלו יצא מכלל פעולה הצטרף לגדוד 113 וב 23 באוקטובר היה למפקד הטנק של בן שושן. השניים הספיקו להיות יחד בטנק כחצי שעה, כשקיבלו עם שאר הצוות פקודה לעלות על סוללה נמוכה כדי לתפוס עמדת ירי מול העיר סואץ. שניות לאחר מכן נורה לעבר הטנק טיל נ"ט, וגוטליב נהרג במקום. גופ תו עפה כתוצאה מהפיצוץ לתוך צריח הטנק והמראה הנורא נחרת בזיכרונו של בן שושן. "יצאתי מהזירה בנס ומייד נדרתי נדר", סיפר לימים לבנו יואל, "אם אני יוצא חי מהמלחמה - אקרא לבני על שמו".

אבל מה מניע אדם לעלות לקבר האיש שעל שמו הוא קרוי בפעם הראשונה בחייו רק בגיל ,40 ואף להשאיר שם פתק? "נכנסה בי איזו רוח שסחפה אותי, זה היה דחף פנימי בלב", סיפר יואל בן שושן במפגש מיוחד עם שלושת חבריו של יואל גוטליב. "הרי הדבר הראשון שניתן לי הוא שמי, ותמיד תמהתי על אודות אישיותו ואופיו של יואל. חשבתי לעצמי 'על שם מי אני קרוי, מה היו אור חות חייו?' זה ישב אצלי בתודעה והציקה לי העובדה שלמעשה אינני יודע עליו דבר. לכן החלטתי לעלות לקברו בבוקר יום הזיכרון ואמרתי לעצמי שאם אני כבר עושה זאת - אשאיר פתק. ההפתעה שלי היתה מרובה, כי הדבר הבא שקרה לאחר ששבתי לביתי בא שדוד היתה שיחת טלפון מלאת התלהבות וסערת רגשות שקיבלתי מחבריו".

אבי כהן, חברו הקרוב של גוטליב מהתיכון, מספר לבן שושן כי "יואל, שאתה קרוי על שמו, היה בן בית אצלנו ולמעשה אומץ על ידי המשפחה שלי והיה אח נוסף לארבעתנו - האחים והאחיות הביולוגיים. שתי אחיותיי העריצו אותו בתקופת בגרותו. יואל היה ביישן וסגור בצורה קיצונית, אבל לצד זאת ידע לה ביע בציור ובאומר את הלכי נפשו. היתה לו נפש של אמן, הוא היה סקרן ביותר וביישנותו לא מנעה ממנו לשאול תמיד כל שאלה שה עסיקה אותו. אפילו לשונו הסרקסטית היתה מדודה, כך שלא ייפגעו מאמירותיו החדות".

דרכו של גוטליב עם חבר נוסף משלישיית מוקירי זכרו, עמי גרנק, הצטלבה גם בתיכון וגם בשירות הצבאי, כשהשניים התגייסו לש ריון ושירתו בחטיבה .7 "הוצבנו אפילו לאותו טנק בהכשרת אימוני הצוות", נזכר גרנק, "הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה ממש לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כשהוצבנו כאנשי חי"ר בבקעת הירדן. עם פרוץ הקרבות העבירו אותנו מייד לצאלים, כדי להצטייד בטנקים ולרדת איתם לכיוון התעלה. כבר במהלך הירידה לחזית נפרדו דרכינו ושמע תי על מותו רק בסיום המלחמה. בדיעבד, רק לאחרונה הבנתי כמה לא ידענו עליו, חבריי ואני, עד לא מזמן".

חברו הנוסף של גוטליב, אבי זהבי, מוסיף כי "אינני מגדיר את עצמי כאדם דתי, אבל אני בהחלט מאמין בכוח עליון. נסיבות החיים של כולנו אינן מקריות לחלוטין. זה גם מקו בל בספרות שאנשי רוח מאמינים, בגילאים מתקדמים, בתופעות שאינן מוסברות על ידי ההסתברות הרגילה. על הרצף הזה, הסיפור של יואל מתקבל באורח שניתן לתפוס, שהרי הטרגיות כאן היא עצומה".

ואילו יואל "הקטן", בן שושן, מסכים ואומר כי "מטבע הדברים, כאדם מאמין וחרדי אני משוכנע שאין מקריות בכך שהלכתי באותו יום מסוים לחלקת הקבר של יואל גוטליב. אגב, במקרה אחר, כשנפגשתי עם אחת המ כרות של יואל, היא סיפרה שכששמעה על המפגש שלי איתכם לפני ארבע שנים חיפשה את התמונות מהתקופה שבה הכירה את יואל ונפל לה מהמדף דווקא הפילם הספציפי של הצילומים שלו. תראו מה עושה פתק קטן שמונח על קברו של אדם, אז שוו בנפשכם מה כוחו של פתק הטמון בכותל המערבי. לקחתי מזה מסר לחיים שלי - לעיתים אדם עושה צעד קטן והוא יכול למצוא את עצמו בעולם אחר. לי אישית נפתח פה עולם שלם, ואני חושב שזה נכון עבור כולנו".

נבואת המוות

עולמו של גוטליב מקפל בתוכו היסטוריה משפחתית מיסטית כמעט. הוא היה בן לאם חד הורית. אמו, חווה, ילידת צרפת, היתה עם אמה )סבתו( חברת המחתרת היהודית שפעלה בליון, בחלק שהיה נתון לשליטת ממשלת וישי במלחמת העולם השנייה. האם נתפסה ונלקחה למחנה המעצר דראנסי שעל יד פריז, ומשם לאושוויץ, ואילו חווה ניצלה.

יואל בן שושן: "תמיד תמהתי על אודות אישיותו ואופיו של יואל. לכן החלטתי לעלות לקברו בבוקר יום הזיכרון ואמרתי לעצמי שאם אני כבר עושה זאת - אשאיר פתק"

ב 1947 עלתה חווה לישראל והגיעה לקי בוץ שדות ים. היא נודעה כאישה משכילה, אצילה, אניגמטית. יואל נולד בעקבות רומן שניהלה עם ילד חוץ שהגיע לקיבוץ ככל הנראה מאיראן. היא נסעה לתקופה קצרה לצרפת, שם יואל נולד, ומקץ כמה חודשים שבו השניים לקיבוץ אולם חווה לא השתלבה שם ועזבה לירושלים, שם חיה במהלך הש נים בכמה דירות בשכירות. "הם חיו בדלות קשה ויואל היה כל עולמה", מעידים חבריו. ב 1987 העידה חווה במשפטו של פושע המ לחמה הנאצי קלאוס בארבי, הידוע בכינויו "הקצב מליון". היא נפטרה ב ,1992 בערב יום הכיפורים, מועד שמקפל בתוכו משמעות רחבה במיוחד בסיפורה של משפחת גוטליב.

כישרונו של יואל לציור בלט מגיל צעיר והוא התעניין מאוד בפורטרטים נשיים. בגיל מבוגר יותר הובילה נטייתו הטבעית לאמנות להמשך המתבקש - לימודי ארכיטקטורה בט כניון. גם בהקשר לזווית ההיסטורית אמנו תית של שושלתו התברר לחבריו, ולא בפעם הראשונה, כמה מעט ידעו עליו בזמן אמת. דודו הוא הצייר היהודי פולני מאוריציו )משה( גוטליב, שנולד ב 1878 למשפחה יהודית מסורתית בעיר דרוהוביץ' שבגליציה. הוא כונה "הרמברנדט היהודי" ויצר לפחות 400 יצירות שהמפורסמת שבהן - באופן מיסטי ומרתק במיוחד - היא זו של היהודים המ תפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים, שה פכה לאחד הייצוגים הבולטים של האמנות היהודית מאז ומעולם בתארה את ההתעוררות הדתית לאומית של העם.

באורח מוזר משהו, הציור מסכם את חייו של מאוריציו שלוש פעמים - הוא מופיע בו כילד, כנער וכגבר בן ,23 ואמנם זה היה הגיל שבו נפטר. בין השאר, בכיתוב שעל גבי ספר התורה בציור כתוב "לעילוי נשמת משה גוט ליב" )שמו האמצעי(, במעין נבואה על מותו. הדבר מקבל משמעות מצמררת במיוחד לאור העובדה שיואל עצמו נהרג כשהיה באותו הגיל, כמו גם העובדה שניהל מעין יומן בת קופת ילדותו בקיבוץ שדות ים ובו בולט גם כישרונו בכתיבה. בשיר שכתב בגיל 17 הוא כביכול מנבא את מותו וכותב: "בחדלון צה בובי, מסנוור, נטול תקווה, בכמשון שממון היולי, אני בשרעפי. מגנונית זערורית של צל דווי, בהייה ממוקדת על אופק אין סוף. ערער, ערירי בערייתו, בקטנות אפסותו, כלום".

וזה לא הכל. הגיאולוגיה המשפחתית מעלה שגם ליאופולד, סבו של יואל ואחיו הקטן של מאוריציו, היה צייר והשתייך לקבוצת ציירים יהודים שחיה בפריז והושפעו מה קוביזם. ציוריו הוצגו במוזיאונים רבים בעו לם ובשנים 1913-1910 אף הספיק ללמד בבצלאל. סגנונו התאפיין אף הוא בדיוקני נשים ובתחריטים, הנחשבים ליצירות מופת באמנות. בשנת ,1933 בצל עליית הנאצים לשלטון בגרמניה וכשנה לפני מותו, נטו חלק מיצירותיו לשאת אופי טרגי.

משמעות הרבדים ההיסטוריים יהודיים מיסטיים הללו לא נעלמו מעיניו של אייל תבור, במאי הסרט "הגוטליב האחרון". "בתוך המיקרו סיפור של יואל נמצא בעצם סיפור גדול יותר, על גורלו של העם היהודי החל מהמאה ה 19 ועד ימינו", הוא מסביר, "כב מאי, לא תמיד ברור מה יתגבש בסרט והיכן בסופו של דבר תהיה 'הפואנטה'. כאן, לעומת זאת, המשמעויות הרחבות בולטות לכל עבר. אפילו הנקודה המיסטית הנקשרת ליום כיפור בכמה קטעים שונים, כולל מותה של אמו של יואל בערב יום כיפור. כמו כן, סיפור השואה מתאר את הגורל היהודי זה דורות ומתמצק לכדי עלילה אמנותית המוסיפה רובד מש לים לסרט". זווית נוספת בחייו של יואל, שלא היתה ידועה בזמן אמת לחבריו, נוגעת לחיי האהבה שלו. השלושה פנו לסופרת שפרה הורן בעקבות גילוי כי היתה חברתו של יואל במשך כחצי שנה בהיותם חיילים, והיא סיפרה: "יואל היה החבר הראשון הרציני שלי. בחור יפהפה, ג'נטלמן ופשוט 'אחר' בצורה יוצאת דופן. הוא היה החבר היחיד שלי שאבי קיבל ממבט ראשון. אהבנו בעלי חיים, קראנו ספרות שעסקה בהם ורצינו להיות וטרינרים. כישרון הציור שלו היה בולט. הוא צייר לי תמונה יפה מאוד בשחור וכשנהרג מסרתי אותה לאמו".

הורן, סופרת מצליחה שזכתה בפרסים רבים ובהם פרס ראש הממשלה ופרס ברנר, מספרת כי דמותו של יואל מופיעה בספרה "מחול העקרבים" שיצא בשנת .2012 "זה ספר שנ כתב בגוף ראשון מפי גבר, והרבה מתכונו תיו של הגבר הזה היו למעשה תכונותיו של יואל", היא אומרת, "הוא עלה לי בזיכרון בעת כתיבת הספר וזה אולי נשמע בנאלי, אבל הכוונה היא לגבר מאוד 'גברי', שבה בעת מחובר לצד הנשי שלו. ליואל היתה רגישות מופלאה לנשים שלא נתקלתי בה, ודאי שלא אז כצעירה בת ."19

השבוע יעלו חבריו של גוטליב שוב לקברו, הפעם מצוידים במידע הרב ובתובנות שלמדו על אודותיו בשנים האחרונות. המסע הנוכחי נתן להם הזדמנות למציאת המשמעות הע מוקה למנהגם לעלות לקברו.

השלושה, על משפחותיהם, נמצאים בקשר שוטף בכל ימות השנה. "אנחנו כמו משפחה", אומר אבי כהן בסיפוק רב. "ידוע שמזכירים את המת, בממוצע, 12 שנים, ואילו יואל - שאין לו אף אחד בעולם שממשיך את שושלתו - מוזכר זה 45 שנה. אימצתי את ההזדהות עם יואל, שהיה הכי קרוב אלי, בין השאר משום שברמה הרגשית הוא משרת עבורי את נקודת ההזדהות עם מחיר המלחמה".

אבי זהבי מחייך ומוסיף כי "כחבורה מגו בשת של בוגרי 'בויאר' אנו נמצאים בקשר קבוע וייחודי. גם בנות הזוג שלנו מצאו שפה משותפת והתהוותה כאן חבורה מלוכדת ממש, שעם הזמן אפילו גדלה בהדרגה".

ואילו עמי גרנק מסכם בהשלמה ואומר: "הכרתי הרבה נופלים במלחמה. אישית, עב רתי בה סוג של טראומה ולשמחתי יצאתי ממנה בריא ושלם בנפשי. ההתכנסות סביב יואל מתועלת בכך שחיפשתי היכן לפרוט את הרגש הזה בצורה מושכלת, ומצאתי בשמירת הזיכרון שלו ובטיפוחו סוג של פולחן זיכרון לחללי המלחמה. גוטליב אמנם מת ואין המשך לשושלתו, אבל הנה, פתאום, הוא אוסף סבי בו כל כך הרבה אנשים שמוצאים בכך ייחוד ומשמעות. זה המשכה של השושלת, באמצ עים אחרים".

מימין: אבי זהבי, יואל בן שושן, עמי גרנק ואבי כהן

אבי כהן ויואל גוטליב בצעירותם

יואל גוטליב ז"ל. המראה הנורא מרגע האסון נחרת בזיכרונו של ציון בן שושן

הפתק שנמצא על הקבר

Newspapers in Hebrew

Newspapers from Israel

© PressReader. All rights reserved.