לא ירתיע מתאבדים

כששמעתי את מיכל סלומון, שבעלה, חמיה וגיסתה הי"ד נרצחו בפיגוע, מתארת את המחבוא שמצאה לה ולילדיה, בקומה השנייה בבית בחלמיש - נעתקה נשימתי. זיכרון משפחתי שלי צף והרעיד את מית רי ליבי. ב 27.03.1944 הגרמנים הנאצים ביצעו אקציית ילדים בגטו קובנה כהכנה לרציחתם. הגרמנים נכנסו לבית אבי בגטו בחיפוש אחרי ילדים. דודה שלי ז"ל, שהיתה בעלת תושייה, החביאה את אחי בעליית גג ותחבה סמרטוט לפיו כדי שלא יבכה ויגלה את המחבוא. בכך היא הצילה אותו עד לאקציה הבאה, שאותה כבר לא שרד.

מדינת ישראל קמה, בין השאר, כדי שיהודים לא יצטרכו להתחבא בעליות גג. הרוצח הפלשתיני של בני משפחת סלומון הוא יצור מעוות, שנולד מהכלאה בין הסתה נוראית לברבריות מגונה. אין פלא, אפוא, שלאחר מעשי רצח נפשעים שכאלה עולה דרישה לגזור עונשי מוות.

עם כל ההבנה לדרישה, נראה לי שאין לה מקום. לעונש מוות נועד תפקיד כפול - להרתיע ולתת פורקן לתחושות נקם טב עיות. הרוצחים הפלשתינים הם מתאבדים. ביציאתם לזירת הפשע הם יודעים, ואפילו מקווים, שלא יחזרו ממנה חיים. כמיהתם המפלצתית היא להיות שאהידים. ממילא עונש המוות לא ירתיע אותם ואת חבריהם. העונש החמור יותר מבחינתם הוא לשבת בכלא, במנותק מהבתולות שחיכו להם אי שם למעלה. זאת בתנאי שישראל לא תשח רר אותם תמורת שבויים. הרב יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל פסק הלכתית נגד עונשי מוות בישראל, וטען שאין שום הוכחה שבמדינה שבה נהוג עונש מוות יש פחות מקרי רצח. ברוב מדינות העולם הנאורות בוטלו עונ שי המוות ונותרו רק למקרים חריגים של בגידה אל מול פני אויב.

במדינת העם היהודי כדאי לתת את הדעת על מורשת ישראל. תוך כדי פעי לות למניעת הרג ורצח קיים הכלל "הבא להורגך - השכם להורגו". על המחבל חל דין "רודף", אולם משמובא אדם בפני בית דין, לימדונו רבותינו כי סנהדרין שפעם ב 70 שנה גזרה עונש מוות, נחש בת חובלנית וקטלנית. מתן ביטוי סופ ני לתחושת נקמה אינו עולה בקנה אחד עם ערכי היסוד של עם ישראל. העיסוק הנכבד בעונשי מוות בתורה נועד למט רות חינוכיות בלבד, ולא שיהודים יהיו שופכי דמים.

יש לנהל מאבק נחוש אל מול המסיתים הפוליטיים והדתיים. הטלת עונשי מוות לא תסייע במאומה לניצחון על הטרור. יש מכשירי ענישה הרבה יותר אפקטיביים, ומן הראוי להשתמש בהם ובהקדם.