גל רודף גל, ונשבר
"מועדון הגלישה של עזה". yes דוקו, 22:00
כמו ברוב הסרטים הדוקומנטריים הנעשים על ספורט, הרי הספורט עצמו משמש בהם אלגוריה למסרים חברתיים רחבים יותר. מיותר לציין את הספורט כמטאפורה לחיים עצמם, כי נדמה שכל חובב ספורט יודע זאת, ובמיוחד לנוכח העובדה שהוא משמש תחליף למלחמה. גם הדוקומנטרי של פיליפ נדט ומיקי יאמין לכאורה מביא את סיפורה של סצנת הגלישה העזתית, אבל מסתיר בתוכו רבדים עמוקים יותר ופחות, בוודאי כאשר בוחרים לעשות סרט במקום טעון כמו רצועת עזה.
נתחיל מנושא הסרט. הגלישה באזור הסיכסוך זכתה ליותר מסרט אחד וכתבה אחת. הפינוי מגוש קטיף, לדוגמה, הובא אף הוא מהזווית של הגולשים הישראלים, שנאלצים לעזוב את אחד האזורים הטובים ביותר בישראל לגלישה, מבלי שום קשר לדעה פוליטית כזו או אחרת.
גם על הפעילות של "גולשים למען השלום", שהיא יוזמה של גולשים ישראלים המשלבת גולשים משני הצדדים )הישראלי והפלשתיני(, ראינו ושמענו דיווחים. הסרט עצמו, שעוסק בת קופה שלאחר צוק איתן, הוא נדבך נוסף בשרשרת הזו, המספק זווית נוספת על הספורט המיוחד הזה, שעל הנייר מסמל חופש ואחדות ובעיקר נעורים נצחיים.
במרכז הסרט עומדת דמותו של איברהים, גולש עזתי, שעם מעט האנגלית שבפיו יוצר קשר עם גולשים בהוואי המזמינים אותו אליהם, אם יצליח במשימה הלא פשוטה להשיג ויזה, כדי ללמוד אצלם את סודות הגלישה ולזרוע את זרעי הגלישה המו דרנית ברצועת עזה, שבה מועדון הגלישה היחיד הוא כוך קטן המכיל בתוכו את כל סצנת הגלישה המקומית. ביום יום איברהים מתפרנס מעבודה כמציל וכסניטר בבית חולים, אבל בלילות, בשיחות הסקייפ עם הצד השני של העולם, הוא נותן לפנטזיה שלו דרור ומאמין בתוכו שהכל אפשרי. מובן שההתעוררות שלו מגיעה דווקא כשהוא נמצא רחוק מהבית ומקבל פרספקטיבה אמיתית וכואבת על החיים שלו, ובעיקר על חלומות הגלישה שלו במקום שבו נולד.
הסרט כמובן נוגע בסכסוך המקומי, אבל לא צריך להתאמץ יתר על המידה כדי לעשות זאת, וככזה שומר על אמינות. שוט אחד של הבניינים ההרוסים בעזה, עיסוק בכך שהנשים והילדות הצעירות לא יכולות לגלוש תחת שלטון חמאס ובעיקר החוף היפה, המלא בזבל, מביאים את הסיפור בצורה מדויקת.
דווקא סצנות הגלישה בו מועטות, ובניגוד לשימוש בגלישה בסרטים רבים כתקווה, כאן דווקא הים עצמו מקבל את העוצמה שלו. "פעם עזה היתה המקום הכי טוב בעולם, היום היא המ קום הכי גרוע בעולם", אומר איברהים כאשר הוא מביט בחופים המהפנטים של הוואי, שם הבחורות מסתובבות בבגדי ים ואיש אינו דואג מהפצצות. חבריו הנשארים מאחור מביטים בים כת קווה האחרונה לחייהם הדחוסים. מה שמאחד ביניהם בשני קצות העולם הוא הגלישה, כמובן.
על אף הנושא השחוק מבחינה דוקומנטרית )הסכסוך בראי הגלישה/ מוסיקה/ אמנות/ כדורגל/ דת מפרנס במאים ברחבי העולם כבר 20 שנה(, והקצב האיטי של הסרט, שכמו מתכתב עם עולמם של הגולשים שנשארים גולשים בכל מקום בעולם ולא משנה מה מצבם הכלכלי או המדיני, מדובר בעבודה דוקומנטרית ראויה למדי שאינה ממהרת לשפוט או להכריע, ולעיתים בכך מתרכז כוחה מעבר לכל.