היינו חברי אמת: השמחות, המאבקים - והלב שנשבר לרסיסים

ל אמיר ולי היה מנהג קבוע. בכל שנה, ב 19 באפריל, הוא כתב לי איחולי יום הולדת שמח. שישה ימים אחר כך היה תורי להחזיר לו באותו המטבע. בשנה החולפת, אחרי השנה הקשה שעבר, היה ברור שלאיחולים ההדדיים יש משמעות נוספת.

"אוהבים אותך מאוד", הוא כתב לי, "מאחל לך את כל הטוב שבעולם ושהשנים ייקחו אותך לעוד הרבה מקומות טובים ועמוסים בחוויות". פחות משבוע אחר כך אני איחל תי מכל הלב "שהבשורות הטובות מאוד ימשיכו להגיע גם בשנה הק רובה ובכלל". חתמתי בברכת "מזל טוב, אהוב". הוא בתגובה החזיר לי אימוג'י של לב ובתוכו חץ. אותו הלב שאתמול ב 17:00 התנפץ לרסיסים.

הכרנו לפני שש שנים דרך גלה, חברה משותפת וקרובה לשנינו. הייתי שם ברגעים השמחים שלו, בימי ההולדת שלו, ביציאתו מהארון וגם בחתונה. זו היתה החתונה הגאה הראשונה שהייתי בה ואחת השמחות בחיי. הדיווח על החתונה שלו ושל בן זוגו ינאי הוא אחד הדיווחים שנהני תי לכתוב. מעבר לשמחה האישית, זו היתה חתונה מתוקשרת, חשובה ועם הרבה מסרים.

לצד החברות ניסינו גם לשמור עד כמה שאפשר על יחסי עיתו נאי ומושא הסיקור. הדילמה הגדולה היתה כשנודע שאבחון הסרטן הוא שגוי. ידעתי שאני רוצה לפרסם את הבשורה המשמחת, אבל גם הבנתי שבימים הראשונים הוא מבקש לש מור את המידע החשוב הזה לעצמו. באותו היום בחרתי בלב ובמצפון, כיבדתי את פרטיותי ורצונו, ולא בחרתי בעיתונאי שבי. "רציתי לה גיד לך שיצאת חבר אמת", הוא כתב לי ביום שזה פורסם במקום אחר, "ינאי ואני מעריכים את העובדה שידעת מהכל, ומעולם לא כתבת מילה בלי אישור. לא נשכח זאת לנצח". בחלומות הכי הזויים שלי לא תיארתי לעצמי ש"הנצח" שלך יימשך 11 חודשים בלבד.

אני יושב בבית ומקשיב לך שר ופתאום המילים מקבלות משמעות אחרת. "אולי אני סתם עומד על צוק, אולי כל העולם עסוק, אני הולך, אני מוכן". נוח על משכבך חבר, אזכור ממך רק טוב.