בין עמאן למגנומטרים

ס יומה של הפרשה בשגרירות ישראל בעמאן נותנת ליש ראל הזדמנות נוחה לסיים גם את סאגת המגנומטרים בהר הבית, ולנסות לצנן במקצת את הרוחות באזור.

על פניו מבקשים בישראל ובע מאן להפריד בין הדברים. ההודעות הרשמיות שפורסמו אמש טוענות כי החזרת אנשי השגרירות – ובכללם המאבטח שירה והרג שני ירדנים, ובהם המחבל שתקף אותו במברג - נעשתה ללא קשר לאירועים בהר הבית.

אולם מאחורי הקלעים מסתמנות הבנות עמוקות יותר בין ישראל לי רדן, שמאפשרות לא רק את פתרון המשבר בשגרירות אלא גם את זה בהר הבית. אם אמנם כך, מדובר בח דשות טובות לישראל, וטובות ליר דן; זה יאפשר למלך לשוב ולהוביל בעולם הערבי, כמי שהביא לפתרון המשבר. בהנחה שסוגית המגנומט רים ממילא עמדה בפני פתרון, היה עדיף עתה לישראל לתת לירדנים ליהנות מכך ולא לגורמים קיצוניים אחרים שהובילו את מסע ההסתה סביב ההר.

היחסים בין ישראל לירדן ידעו הרבה עליות ומורדות לאורך השנים. חזותם החיצונית שונה משמעותית מתוכם: בפנים – יחסים של שיתוף פעולה, בעיקר ביטחוני; בחוץ – טינה גלויה, בוודאי ברחוב, וגם מפיהם של לא מעט נושאי תפקידים בכירים. הטונים האלה הוחרפו בשבוע האחרון סביב עניין המגנומטרים; ירדן, שמתוקף הסכמי השלום מחזיקה ב"מעמד מיוחד" בהר הבית ומשלמת את משכורות אנשי הוואקף, נפגעה מכך שהמהלך הישראלי לא תואם איתה מראש.

בירושלים אמנם ניסו בימים האחרונים לרתום את הירדנים לשו תפות מאוחרת, אבל המשבר בשג רירות טרף את הקלפים. דעת הקהל העוינת, שלובתה בעקבות הרג שני הירדנים שלשום, הקשתה על המלך עבדאללה לעשות לישראל הנחות )בוודאי כאשר המלך עצמו שוהה בחופשה בארה"ב(. בדיוק כמו בפר שת חיסולו הכושל של חאלד משעל בעמאן לפני 20 שנה – אז שוחרר מכלאו השייח אחמד יאסין בתמו רה לשחרור לוחמי המוסד – נדרשה ישראל ככל הנראה לשלם מחיר אס טרטגי עבור אירוע טקטי.

הימנעות מכך היתה עלולה לא רק לסבך את העניינים בעמאן, אלא להרחיב את מעגל האלימות באיזור הקרוב והרחוק. כבר עתה ברור שטעו מי שחשבו שאירועי הר הבית הם סערה מקומית שתחלוף; ממילא, גם אם אכן נמצא פתרון לסוגית המג נומטרים יידרש "מרחק בלימה" עד להרגעת גל האלימות הנוכחי, שב מהלכו ייאלצו כוחות הביטחון לשמר כוננות גבוהה בארץ, וכפי שמעיד האירוע בעמאן – גם בחו"ל.

האירועים בירדן מחייבים התייחסות משתי זוויות נוספות. האחת, העובדה שמי שנשלח לפ תור את המשבר היה ראש השב"כ, נדב ארגמן, ולא ראש המוסד, יוסי כהן. היחסים עם בית המלוכה בי רדן "שייכים" למוסד בחלוקה הפ נימית במערכת הביטחון, והעובדה שהשב"כ נשלח למשימה היא עלבון גלוי למוסד, בוודאי על-רקע הירי בות המרה ויחסי העבודה הרעועים בין שני הארגונים וראשיהם.

העניין השני נוגע לצנזורה, שב צעד תמוה מנעה את פרסום התק רית במשך חצי יממה. בעוד ברחבי העולם המערבי והערבי הפרטים זרמו לא רק ברשתות החברתיות אלא גם בתקשורת הממוסדת, בי שראל נשמרה דממה. יש בכך הגיון כדי לאפשר הגנה על חיי אדם – במקרה הזה, חילוץ של אנשי הש גרירות – אבל ההיגיון הזה פג מרגע שמשטרת ירדן הוציאה הודעה רשמית על האירוע, משום שהסכנה לחיי הדיפלומטים נובעת מהירדנים, לא מהישראלים.

הצנזורה לא תרמה בכך דבר לביטחון. נהפוך הוא; היא פגעה במעמדה, והבטיחה שבאירוע הבא יקבלו אזרחי ישראל את המידע שלהם ממקורות אלטרנטיביים.