כשהעסק המשפחתי הופך לזירת טרור
שנים של סיקור פיגועים לא הכינו אותי לכתמי הדם על שולחן שרק לפני כמה ימים ישבתי סביבו לארוחה ● הפעם רצתי קודם כל לחבק את ההורים, שניצלו בנס ● אחרי שעתיים הלקוחות חזרו - וגם שגרת החיים
נועם )דבול( דביר
כ שהבית הופך לזירת טרור: כתבים שמסקרים אירועי טרור ואסונות יודעים שאף אחד לא חסין, שיש סיכוי ששיחת הטלפון תפגע הפעם קרוב מדי. שיחת הטלפון שקיבלתי מאמי שושנה בישרה על מחבל שהשתולל ודקר בסכין בעסק המשפחתי של מסעדת השווארמה - ובאותה נשימה שכולם בסדר. ועדיין דפיקות הלב הפכו למואצות.
במשך יותר מ 12 שעות ביום, יום יום, אבא שלי מנשה ואח שלי כפיר עובדים בעסק שהקימו. זה הבית השני שלהם. מקור פרנסה ומקום מפגש של לקוחות, בני משפחה וחברים. את מרבית נהגי האוטובוסים והלקוחות הם מכירים בשמם )זה חלק מהיופי של העסקים הקטנים(, והם אלה שבתוך הכאוס העניקו טיפול רפואי ראשוני לפצוע ועצרו את הדימום מגופו. הם עשו את זה בלי לבדוק מי הוא ומאיפה הוא, כי ככה חינכו אותנו - לחייך, להיות אדיבים ולהגיש אוכל טעים לאנשים שלקחו הפסקה משגרת היום.
זירת הפיגוע הזאת נראתה אחרת, שונה. שנים של זירות פיגוע לא מכינות אותך לכתמי הדם על שולחן שרק לפני כמה ימים ישבת סביבו לארוחת צהריים, לתיעוד מצלמות אבטחה של בני משפחה נמלטים ממחבל עם סכין. זירה של פיגוע שבמקום להרים מצלמה ולצלם, אתה רץ לחבק את אבא.
בתוך כל הבלאגן, עדיין עלה לי חצי חיוך. לראות את בני המשפחה שלך עומדים נבוכים מול מצלמות, עיתונאים ועשרות שיחות טלפון. הוכחה לכך שעדיין נשארו אנשים תמימים שלא מחפשים פרסום. פשוט כאלה שבעל כורחם נקלעו לסיטואציה מפחידה, מטלטלת, כזאת עם המון מחשבות של "מה היה קורה "...םא
האמת היא שאין תשובה לשאלה הזו. הכי הרבה שאתה יכול זה להריץ את סרטוני מצלמות האבטחה עשרות פעמים, לנתח אותם, להיבהל מהם, לזרוק בדיחה מול הסיטואציה. לחשוב שהיום הפכת לשיחת הסלון של השכנים ממול.
"קרה לנו נס", אמרה אמא שלי לכל מי שהתקשר, לאחר שברחה מהמחבל ורק בנס לא נפגעה. "אני הייתי הבאה בתור", תיארה כשחזרנו הביתה. אותי, עשור של סיקור חדשות עשה קצת יותר ציני.
אבל אפשר וצריך גם להגיד תודה, גם לשלומי מדר, החבר מהפיצה ליד שסייע להפסיק את הטירוף של המחבל הדוקר, בעודו חובט בראשו בעזרת מגש של פיצה, ותודה למי שמסדר את הדברים מלמעלה, בין שאתה אדם מאמין או ציני, ואומרים כאן שלא יזיק אפילו לברך איזו "ברכת הגומל" קטנה. שעה אחרי הפיגוע אבא אמר שהפיגוע הזה לא ימנע מהם להמשיך. שעתיים אחרי הדקירות, הדם על הרצפה נוקה והמקום חזר לפעול. הלקוחות חזרו וגם שגרת החיים. הפחד והחשש הם שם, תמיד, אולי אצל כל מי שחי בארץ הקטנה והמטורפת הזאת. אבל גם הידיעה שאנחנו חזקים ושהחיים חוזרים למסלולם מהר מאוד.