שותפות אסטרטגית במבחן

ה מפתיע במשבר הדיפלומטי שפרץ שלשום בלילה בין ירדן לישראל הוא בלא ספק המאמץ הניכר של שני הצדדים, ולהקשרנו של המשטר הירדני, לשמור על איפוק ועל פרופיל נמוך, להנמיך את הלהבות ולהרגיע את הרוחות הסוערות בבירה הירדנית. אמש אכן נמצא פתרון שאיפשר את החזרת אנשי השגרירות בשלום לישראל, ויש להניח שיימשכו המאמצים להגיע לפתרון גם סביב המשבר שפרץ בשבוע שעבר, סביב הר הבית.

אלא שבמחשבה שנייה, אין כאן משום הפתעה. שהרי זה בדיוק מה שהיה אפשר לצפות מן המשטר הירדני, שדרכו היתה תמיד הידברות ומתינות מתוך הכרה בחשיבותם של הקשרים עם ישראל לביטחונה וליציבותה של הממלכה ההאשמית.

האיפוק והמתינות שמפגינה ירדן באו לאחר שבשבועות האחרונים נחשפנו שוב ושוב לצידה האפל של הממלכה, לאותה דעת קהל מוסתת ואנטי ישראלית, שמקורה במשק לם הדמוגרפי הגבוה של הפלשתינים בקרב תושבי הממלכה כמו גם בהקצנה הדתית העוברת על חלקים בציבור הירדני. מצער היה לגלות כי אינטלקטואלים ואישי ציבור ירדנים העדיפו לרוב לשפוך שמן על המדורה, דוגמת יושב ראש הפרלמנט הירדני ששיבח את המרצחים בהר הבית, מקום שבו נורה לפני 66 שנים בדיוק המלך עבדאללה הראשון, אבי סבו של המלך הנוכחי של ירדן.

אבל דומה שזהו מתח מובנה שבצילו מתקיימים יחסי ישראל וירדן מאז ומעולם. מחד, הבנות אסטרטגיות עמוקות ושיתוף פעולה אינטימי ולרוב חבוי מהעין, ובה בעת דעת קהל קיצונית ואמצעי תקשורת ירדניים עוינים וארסיים. אפשר שהוצאת הקיטור נגד ישראל היא דרכו של המשטר ההאשמי לווסת לחצים ולהרגיע את הרוחות כדי לאפשר לו להמשיך בשלו.

אחרי הכל, הקשרים עם ירדן חוזרים אל ימי הקמתה של המדינה ועוד קודם לכן אל קשריו של בית המלוכה ההאשמי עם התנועה הציונית בתקופת היישוב. ובכל זאת קרבה אס טרטגית זו לא מנעה מירדן להצטרף לפלישה הערבית לארץ ישראל במאי 1948 או לקפוץ על עגלתו של הנשיא המצרי גמאל עבד אל נאצר ביוני .1967

בשנים האחרונות התאחדו ירדן וישראל מול שני אויבים. האחד, הקרוב - דאעש והקיצוניות הדתית אשר לה הוא מטיף, שקנתה לה אחיזה בקרב הציבור הירדני. דאעש אף ביצע שורה של פיגועים בתוככי הממלכה, ולכל זכורה שריפת הטייס היר דני שנפל בידיו בשבי. האויב השני, הרחוק אבל החשוב יותר, היא איראן ההולכת ומבססת לעצמה אחיזה בסוריה ומטילה צילה על ירדן וישראל כאחת.

ירדן מתמודדת עם מיליוני פליטים מעיראק ומסוריה, עם מחסור במים ובמקורות אנרגיה ועם כלכלה נחשלת. אף השאלה הפלשתינית היא מקור לכאב ראש לשליטי ירדן. אתגרים אלו מגבירים את הסכנה ליציבות ולשקט בממלכה.

מול כל אלו, ישראל היא שותף אסטרטגי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. הירדנים בולמים את דאעש ומרחיקים את איראן, וישראל מקילה במחסור במים ברבת עמון, מספקת גז וגם מושיטה לירדן סיוע ביטחוני לא מבוטל. זהו האינטרס האמיתי של שני הצדדים, ונראה אפוא שלמרות המתח והס ערות תוספנה שתי המדינות לקיים את השותפות האסטרטגית ביניהן, גם אם סמויה מעין.