ניצחון פירוס הפלשתיני
"פרעו המורתזיקין והמורתזיקאת", שכירי ושכירות החרב שהת
בהר הבית וברחובות ירושלים, עלזו ושמחו בעקבות פירוק המגנומטרים. אחד מהם אמר: "זהו ניצחונם הראשון של המוסלמים בירושלים מאז סלאח א דין". כך, כמאמר המשל הערבי, הפכו ה"מנצחים" את הסרת המגנומטרים מ"חובה לקובה" - מגרגיר לכיפת הסלע.
המגנומטרים הוצבו כתגובה מיידית וטקטית לרצח השוטרים בידי מחבלי אום אל פחם ולהגנת אל אקצא עצמו. התביעה הפלשתינית האולטימטיבית להסרתם הינה הצהרת כוונות לשוב ולהשתמש באל אקצא בעתיד כזירת טרור ונשק חם על כל המשמעויות התגובתיות הנובעות מכך. כאלטרנטיבה, על ישראל לשקול, אולי, להסיט את גדר הביטחון למערב אום אל פחם ולהציב את המגנומטרים במבואותיה.
בראיונות בכירי הוואקף בירושלים לתקשורת ניכרו אופו ריה ושלהוב עצמי. נאמני ירדן הצביעו על הממלכה כמקור ההסדר, ואילו השייח' עכרמה סברי ודומיו )רש"פ( טענו כי מדובר בסכסוך על ריבונות שיש לו משמעויות "אסלאמיות ערביות ופלשתיניות" וכי הסמכות הדתית העצמאית וההמונים בירושלים, לצד השפעת הרש"פ, הם שהביאו ל"ניצחון" ואילו ירדן היתה רק "משקיף".
אלא שאט אט ניכרים ספקות ותהיות סביב תוצאותיו העלו בות של הקונפליקט ותחושה שמדובר בניצחון פירוס פלשתיני. כיוון שהמפגינים עצמם דרשו ואף קיבלו את החזרת הסטטוס קוו, התעוררו כולם בבוקר שלמחרת ה"הנגאובר" של ה"ניצחון" למציאות שבה ישראל ממשיכה ותמשיך להיות הריבון.
האם באמת הסירה ישראל את המגנומטרים מאימתם של השייח'ים, או של המפגינים והמתפרעים המוסתים על ידי גו רמים אלה? כיוון שישראל לא התקפלה במילימטר נוכח שתי אינתיפאדות אלימות וחמושות - התשובה שלילית. במערכה על גורל ירושלים הבירה אין פרשת המגנומטרים אלא אפי זודה טקטית במהלך אסטרטגי. דומה הדבר לשיקול מפקדים באשר לשינוי במיקומה של חוליית ציידי טנקים בקרב גיסי.
הסטטוס קוו בירושלים משמעו ש"מי שרוצה לאכול ענבים אינו הורג את השומר". המשל הערבי גורס כי חוכמת השלטון בנויה על ההבנה כי "הרוצה שלפקודתו יהיה אדם מוכן, שיד רוש ממנו את האפשרי והניתן". גישתו הפרגמטית של הח'ליף האומיי מועאוויה גרסה: "ביני ובין האנשים נתונה שערה. אם הם מותחים אני מרפה, ואם הם מרפים אני מותח אותה".
ישראל שקלה מחדש את משוואת הכוחות, נעתרה לבקשות ירדן, איינה את אשליות הרש"פ בירושלים וסיכלה את תוכניות הרדיקלים האסלאמים לנתב את הכאוס האזורי לעבר ישראל. גם מדינות ערב )ואפילו הרש"פ( זיהו את ניסיון האסלאמיסטים להניע גל התקוממות כנגדן בטיעון ש"אל אקצא בסכנה". ואכן, בראיון לאל ג'זירה לאחרונה קרא השייח' ראא'ד סלאח למה פך המונים נגד שלטונות ערב ה"פסיביים" בשם "אל אקצא".
כהמחשה לאמביציות "הח'ליפות האסלאמית" הופצו לא חרונה ברשתות החברתיות תמונות פוטומונטאז' שהפכו את תמונתם של רבין, דיין ועוזי נרקיס בשערי ירושלים לסולטן ארדואן ה"כובש", לשייח' סלאח ולמופתי חוסיין המשתרך לצי דם. אחרי ה"נכבה" וה"נכסה" מנסים האסלאמיסטים, הח"כים, ועדת המעקב ודומיהם להפוך את "אל אקצא" למקור אסונם הבא של הפלשתינים, ושוב, כתחמושת מתכלה בידי אחרים.