תשעה באב: לדעת איך להתווכח
ב משך שנים תשעה באב צוין על ידי דתיים בלבד: איתרע מזלו "ליפול" בחופש הגדול, כשאין מערכת חינוך שתתווך עבור התלמידים את הדגש על בית המקדש הזר ומוזר לאנשים שאינם דתיים, ונוסף על כך - הוא מציף דיסוננס חריף ומ שמח בין תודעת האבלות לבין מציאות חיינו במדינה ריבונית ומאוד לא חרבה.
בשנים האחרונות הציבור הישראלי גילה מחדש את תשעה באב, ופתאום התברר שיום זה, על מס ריו העתיקים, הקשורים בנזקי הקנאות והשנאה, רלוונטי לבעיה ישראלית עמוקה.
ישראל היא מדינה קטנה, צפופה ומגוונת ביותר. זה לצד זה, וזה בתוך זה, חיות קהילות וקבוצות השונות זו מזו באופן עמוק. שונות בעולם הערכים ובאורח החיים; שונות באופן שבו הן קוראות את ההיסטוריה ובאופן שבו הן חולמות את העתיד.
ירושלים היא התרכיז של ישראל. אין קבוצה וקהילה שלא קיימת בירושלים. השוני הוא אחת מנקודות הקסם של ישראל ובירתה. לפעמים. בפ עמים אחרות זה מפחיד ומציק וקשה. יש עולמות ערכים "שלהם", המאיימים על אלה "שלנו". יש חלומות "שלהם" שאם יתגשמו יהיו הסיוט "שלנו". וזה נכון לכל "שלהם" ולכל "שלנו".
אבל זה המצב, אנחנו כאן יחד. השוני העמוק בי נינו לא עומד להיעלם, כמו שגם אף אחד מאיתנו לא עומד להיעלם, אף על פי שכולנו )כולנו!( חולמים ש"הם" לא יהיו כאן. לכל אחד יש "הם" אחר, אבל אין מישהו שאין לו "הם" שהוא מקווה שנס יאדה אותם מהעיר ומהארץ.
תשעה באב מניף דגל אזהרה. הוא אומר לנו שאפשר לבחור להילחם זה בזה מהרבה סיבות צודקות. אבל הוא גם שולח אותנו לחפש דרך אחרת לנהל את הסכסוך בינינו
תשעה באב מניף מעלינו דגל גדול של אזהרה. הוא אומר לנו שאפשר לבחור להילחם זה בזה. יש הרבה סיבות צודקות מאוד. אפשר לבחור ללכת עם האמת והאמונה עד הסוף, להילחם על איך ייראה הבית הלאומי. כי אם לא כך, אז אין טעם, ולשם מה. ו"הם" בוגדים ומשתפי פעולה, ו"הם" קנאים הזויים שמביאים אסון. התוצאה תהיה שהבית ייחרב. תשעה באב מניף דגל אזהרה ושולח אותנו לחפש דרך אחרת לנהל את הסכסוך בינינו.
לפני שנתיים, מייד לאחר תשעה באב, נרצחה בירושלים במצעד הגאווה שירה בנקי. כמה שעות לאחר מכן, בכפר דומא, הוצתה למוות משפחת דוואבשה. קראנו אז, בתנועה הירושלמית, לציבור לבוא לכיכר ציון ל"שבעה ציבורית" למעגלי שיחה, לחשיבה משותפת. דווקא בכיכר ציון, מקום שהפך סמל לשנאה, מקום התכנסותם של בני נוער מוס תים הצועקים שנאה ואלימות - דווקא שם ביקשנו להתחיל תהליך חלופי של שיחה ציבורית.
בכל שבוע מתכנסים בכיכר ציון אנשים כדי לדבר. לפעמים יושבים ומשוחחים ולפעמים עומדים וצועקים זה על זה. אבל תמיד מתבוננים בעיניים של אותו אדם מה"הם".
בערב תשעה באב הקרוב יגיעו לכיכר אנשי ציבור ורבנים ומובילי הקהילה הלהט"בית, ורפורמים וחר דים. לא כדי להסכים, כי הם לא מסכימים - ובצדק. הם יגיעו בשביל לנהל את הסכסוך במקום לתת לו לנהל אותנו. להתבונן בדגל האזהרה, ולא לתת לעובדה שאנחנו צודקים להחריב עלינו את הבית המשותף בפעם השלישית. בואו ננהג כך כולנו. תהלה פרידמן היא חברת הוועד המנהל של התנועה הירושלמית ועמיתה במכון שחרית