דיני ראיות, לא דיני כיכרות
משפטו
של אלאור אזריה התנהל בשני יקומים מקבי לים - משפטי ותקשורתי. ביקום האחד, המשפטי, התנהל המשפט "לפי הספר", לפי כל הכללים. פסק הדין בערעור מלמד שלמרות הניסיון החוזר ונשנה לחבל בהליך, קול ההמון לא חדר את שבכות הברזל של חלונות בית הדין. למרות רצונם של חלק מהגורמים המעורבים להטות משפט, מדעת או שלא מדעת, נשארו השופטים נאמנים לחוק ולכללי הראיות.
פסק הדין, הן של שופטי הרוב הן של שופטי המיעוט, בנוי לתלפיות, מעוגן בעובדות, לא בהשערות. רק פרשנות שונה שניתנה להן הביאה לדעות הרוב והמיעוט.
השופטים דנו את אזריה, כראוי וכנכון, לפי דיני הראיות, לא לפי דיני הכיכרות. כל ראיה נבחנה בשבע עיניים, וניתן לה משקל ראוי. כל עדות נטחנה עד דק. העדויות הסותרות ושינוי הגרסאות של אזריה בעדותו, לא סייעו לזיכויו.
לנוכח עמדתם המוצקת של שופטי בית הדין בפיקוד המרכז בדבר הרשעתו, לא היה לאזריה מלכתחילה סיכוי גדול בערעור. פעם נוספת שמענו שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי מהימנות ובעובדות שנקבעו בערכאה הראשונה.
גם דעת המיעוט, מנומקת ומבוססת היטב, ביטאה בקול רם וצלול את הניתוח המשפטי, ההגיוני, הקר, שבו נמתח לעתים קרובות קו דק מן הדק בין הריגה לבין רצח. לא העובדות היו שנויות במחלוקת יסודית אלא פרשנותן.
בלי הפתעות
מנקודת המבט המשפטית, פסק הדין שניתן אמש לא כלל אפוא הפתעות מרעישות. למרות זאת, פסק הדין הזה יילמד עוד שנים רבות בבתי הספר למשפטים. החידוש בפסק הדין שניתן אתמול לא היה בהלכות משפטיות חדשות שנקבעו בו, אלא יותר ב"רוח המפקד" העוצמתית שנושבת מתוכו וברטוריקה הגבוהה והמהדהדת שבוקעת מגרונו.
בית הדין הצבאי הדגיש פעם נוספת – למי שהיה זקוק להדגשה מעין זו - את הכלל עתיק היומין שלפיו ברעום התותחים אולי שותקות המוזות, אך שלטון החוק ממשיך, וחייב להמשיך ולהשמיע את קולו ברמה. למן "על זאת" של נתן אלתרמן, ועד הקוד האתי שבימינו, רוח זו מלווה את צה"ל, כעמוד האש והענן שהולכים לפני המחנה, וטוב שכך.
מראשית ייסודו, הקפידו בצה"ל לשמור על כללי המוסר - ועל החוק הבינלאומי. למרות הקשיים והמהמורות שהם יוצרים, צבא ההגנה לישראל דבק בהם, ואינו נותן לרוחות שעה חולפות להסיטו מהן. המטרה אינה מקדשת את האמצעים. גם מחבל נבל, מנוול ורצחני, שקם עלינו להרגנו, אינו בן מוות ללא משפט, משעה שנוטרל, והוא שרוע על הקרקע חסר אונים.
ביקום השני, החוץ משפטי, התנהל משפט מקביל. תוך זיהום כבד של ראיות וכללי יסוד במשפט, ביקשו אנשים שונים, לרבות מפקדי צבא ופוליטיקאים מימין ומשמאל, אך גם אזרחים ומפגינים מן השורה, להכריע את דינו של אזריה מחוץ לבית הדין הצבאי. באמצעות אמירות שפגעו קשות בטוהר ההליך השיפוטי, הפגנות וצעקות, ביקשו לקבוע את חפותו או אשמתו של אזריה שלא לפי כללי סדר הדין ודיני הראיות, אלא על פי מה שנאמר בתקשורת.
בין לבין, צפו ועלו בשולי המשפט סוגיות חברתיות חשובות. אלה הבליטו, לעתים, באופן פרובוקטיבי, קיצוני מתוכנן ומחושב, את השוני שבין גווני האוכלוסייה השונים בישראל.
נדרשת הקלה בעונש
למרות היותו של צה"ל כור היתוך מאין כמוהו, לא אחת נשמעו במהלך המשפט קריאות שביקשו להעמיק את הפער שבין רמלה לצהלה ובין המרכז והפריפריה, החברתית והגיאוגרפית.
יש לקוות שכאשר האש תשקע מעט נחזור לפרופורציות הראויות, וגם אלאור אזריה יזכה להקלת מה בעונשו. לא מפני שהכללים המחמירים אינם מחייבים עוד כל חייל באשר הוא. ולא מפני שאזריה לא עשה את המיוחס לו. אלא מפני ההשלכות שעשויות להיות למיצוי הדין על יכולתם של חיילי צה"ל לתפקד כראוי בעתיד, בלי לחשוש שכל שגיאה שלהם תגרור אותם למחול שדים אינסופי.
גם מחבל נבל, מנוול ורצחני, שקם עלינו להרגנו, אינו בן מוות ללא משפט, משעה שנוטרל, והוא שרוע חסר אונים