משפטיזציה מסוכנת של צה"ל

ה כרעת הדין שדחתה את ער עורו של הלוחם אלאור אז ריה אתמול, חשפה שוב את עומקו של תהליך המשפטיזציה העובר על צה"ל. ההכרעה שזורה בהערות השופטים שצפו בסרטוני "בצלם" כמבקרי קולנוע ושפטו את התנה גותו של לוחם בזירת פיגוע כאילו דובר בניתוח זירת פשע פלילית.

"החייל הפגין קור רוח", הוא "לא התנהל כמי שחש סכנה", נראה "אדיש" ו"מכונס" ועוד תיאורים שונים המסבירים מדוע אזריה אשם ומדוע גרסתו "לא אמינה". הניתוח הקר של התנהגות החייל, במנותק מההקשרים והאמוציות המאפיינים זירה מבצעית, הוא עדות למשפ טיזציה האמורה.

השאלות שאמורות להטריד את השופטים הן אובייקטיביות במהותן: האם נשקף איום לאנשים בזירה? האם הלוחמים פעלו בה תאם לאיום? מי שעוקב אחר המ שפט וקורא את הפרוטוקולים שלו, יודע שהתשובה לשאלה היא חד משמעית: כן.

בזירה נשמעו קריאות להיזהר כי "יש עליו מטען"; מפקד המחלקה שניהל את האירוע עד להגעתם של המ"פ ואזריה פעל על פי חשש זה והציב לוחם שיאבטח את המ חבל ויכוון אליו את נשקו; והגופה מעולם לא "זוכתה" ממטען על ידי חבלן. כל אלו אמורים להספיק כדי להצדיק וידוא הריגה של המחבל, שעל פי כל המידע שהיה בפני אז ריה עדיין היווה איום.

תוסיפו לזה את העובדה שהזירה לא נוהלה כראוי, שמפקד הפלוגה רס"ן תום נעמן לא תפקד כהלכה ולא דאג לתדרך את הכוחות ול נהל את האירוע, והרי לכם הסבר למעשיו של אזריה. למרות שה גיע למקום אחרי 11 דקות מתחילת האירוע, הוא פעל בוואקום פיקודי ועל פי הבנתו סיכל איום על חבריו. זה, לכל הפחות, אמור לספק "ספק סביר" שדי בו לזכות את אזריה.

במקום להתמקד בזאת, בחרו השופטים להתמקד במוטיבציה של הלוחם, תוך שהם מנתקים את הדיון מההקשר המבצעי שלו, ודנים באמירות "ערכיות" ותיאורטיות.

וכאן אנו מגיעים לכישלון הע מוק יותר של הצבא: כניעה לנרטיב של "בצלם" וארגוני הקרן החדשה לישראל. תחת האישום המתמיד בפשעי מלחמה, צה"ל נכנע, המ פקדים נמנעו מלקבל אחריות על חייליהם, חיללו את קדושת התח קיר המבצעי והפקירו את הלוחמים לחסדי מצ"ח והמשפטנים. הרעות והאחריות נזרקו לפח, תחי "הע ליונות המוסרית" החדשה.

צילום: קוקו תומכי אזריה מחוץ לבית הדין