קצת איפוק, בין כל ה"סערות"
ס פרות חז"ל מתארת את תקופת בית שני ככזו שמצ טיינת בגמילות חסד ובעזרה הדדית. ואף על פי כן, מפני מה חרב? מפני שנאת חינם. לכאורה, אבסורד מוחלט. היעלה על הדעת שתקופה המתוארת כמלאה במצוות וב תמיכה בזולת, תהיה נגועה בשנאת חינם? וכיצד זה יכולים שני ניגודים כאלה לדור בכפיפה אחת, באותה חברה?
אחד ההסברים נעוץ במערכת אידיאליסטית, משום שמטב עה נוטה היא לקשיחות, לדווקנות ולקפדנות יתרה. זה מקורה של אש הקנאות, שמעניקה משמעות עמוקה לכל נושא ומק פידה על קוצו של כל תו. קנאות היא רעה חולה. קנאי רואה בכל תזוזה מדרכו פגיעה נוראה, המצדיקה רדיפה ושנאה.
אם השונא סבור שיש צידוק לתחושתו, השנאה לא "חינם", היא כביכול מנומקת. קובע אפוא התלמוד כלל בסיסי, שאותו ראוי שנשנן כולנו היטב: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". עיקרון זה מתייחס אמנם למחלוקת הלכתית - אחד מטהר ושני מטמא, אחד אוסר ושני מתיר - אך הוא נכון כמעט בכל מקרה. לכל מטבע יש שני צדדים. על כל דעה מוצ קה, נמצאת הפוכה ולא פחות חזקה. דעות סותרות יכולות שתיהן להיות נכונות באותה מידה. אמת עמוקה היא זו שגם היפוכה הוא אמת עמוקה.
המעשייה מספרת על שלושה עיוורים, שהתבקשו למשש פיל ולנחש מה ניצב לפניהם. אחד חשב שזה עמוד רחב, שני טען שזאת מניפה דקה ושלישי דימה את שלפניו לצינור ארוך וגמיש. שלושתם צדקו וגם טעו. הטעות היתה משום שכל אחד מהם היה משוכנע שהוא קולט את חזות הכל. אם כל אחד מהם היה יודע שהוא ממשש רק חלק מדבר שלם - רגל, או חדק או אוזניים – המחלוקת היתה מתיישבת ובאה על מקומה בשלום.
"שנאת חינם" משמעה שחצנות ואטימות. ההפך מהזכות לכבוד ומהחובה לכבד גם את האחר. אי יכולת להקשיב לאמת הפנימית של אחרים, למרות שגם הם מבטאים ניצוץ מהאמת הגדולה. שנאת חינם מובילה לחורבן, כי היא לא מאפשרת ליצור חברות אמיתית עם מי שחולק עליך. שנאת חינם - היא הכל או לא כלום, ולכן היא מובילה לחורבן. למנהיגות יש תפקיד מרכזי להוביל דרך מאוזנת ולקיים תרבות מכו בדת של מחלוקת, כדי לשמור על רקמה אנושית וחברתית בריאה. היא חייבת להראות דוגמה, ולא להיגרר.
החברה הישראלית מרובת פולמוסים, שערוריות, עימו תים וכותרות צעקניות. נושאים פורצים וצפים, ולא פעם די ברור וידוע שיש מי שפרנסתם בכך. מסעות בוז ואיומים מתנהלים תחת כל עץ רענן ומול כל מיקרופון זמין. אצלנו אין סתם מחלוקת, כולן פרשיות או סערות, ומעורבים בהן היורה מחברון, השוטר מיפו, הפלייליסט ושיטת הסניוריטי, ההדתה והשד העדתי, הצוללות והלהט"בים, ואפילו הכלבה קאיה. היצרים משולהבים, והעיקר שיש "אייטם" ראוי לש סות בו את אלה באלה.
"ככל היוצא מפיו יעשה" קראנו לאחרונה בפרשת הש בוע. תזכורת כל כך אקטואלית לקדושת הדיבור והמילה הכתובה. בפשטות: אדם חייב להיות מחויב ואחראי למילים היוצאות מפיו או מהמקלדת שלו, ובהקשר זה איפוק היא בהחלט לא מילה גסה.