ללא הפרעות קשב
70 פנים עם ליאת רגב, כאן בדיגיטל
אחד הפרויקטים המעניינים שעלו ב"כאן" לאחרונה הוא 70" פנים עם ליאת רגב", שמאפשר בריחה אינטליגנטית מדי ערב לשיחה אישית עם אחד האנשים שעיצבו את המדינה הזו לאורך שנותיה, תחת מגבלות הרצון להסכים להתראיין וחוסר המקו ריות, כי אין גוף תקשורת בישראל שלא יציין בדרך זו או אחרת 70 שנים למדינה בראי המשהו.
רגב, אשת רדיו בהווייתה, מקנה לתוכנית הטלוויזיה בת חצי השעה נופח רדיופוני שלא מתכתב כל כך עם המדיום הטלוויזיוני. עם זאת, נוכח המרואיינים האינטליגנטיים שלה והעובדה שביו טיוב אפשר למצוא את כל הפרקים ולצפות בהם ברצף, דווקא יכולות ההקשבה שלה ופחות הרצון להשמיע את עצמה עוברים היטב בטלוויזיה.
אין לה שום כוונה לגנוב את ההצגה, להרים את הקול או לחוות את דעתה הנחרצת על כל נושא שהוא. זו תכונה, אגב, שמאפיינת מראיינות נשים - שלא מחפשות לשים את עצמן במרכז כדי להוכיח משהו למישהו. תכונה שכל כך חסרה למנחים הגברים בטלוויזיה שלנו מהבוקר ועד הערב.
ראיונות מומלצים בסדרה עד כה כוללים את יובל דיסקין ושלמה בן עמי. יכולת ההקשבה של רגב, ששווה להתעכב עליה שוב, נתנה לחבורת הגברים צוהר לפתוח את אשר על נפשם ולאו דווקא בהקשרים של חגיגות יום העצמאות הקרבות ובאות, אלא יורם יובל סטייל, רק בלי המבט המיוסר. בראיון עם לימור לבנת היא אפשרה כן להכניס פוליטיקה מקומית, אבל זה בסדר, כי זו בכל זאת טלוויזיה ולא מדיום שמתיימר להעמיק
בסך הכל, אף שהז'אנר הזה של תוכנית ראיונות אחת על אחד שחוק למדי, ונדמה שאפילו בערוץ הקהילתי של יהדות איראן נמצא את הז'אנר המדובר, יש הצדקה לתוכנית כזו בערוץ ציבו רי. ובמקרה הזה, העובדה שרוב הציבור בכלל לא מודע לתוכנית ולכן גם לא צופה בה, לא רלוונטית.
מדובר בחומרי ארכיון שבעוד 70 שנה ייזכרו בהם הדורות הבאים, כפי שאנחנו צופים בחומרי הארכיון הנוכחיים בשחור לבן של הערוץ הראשון. אין טעם לחזור שוב לדיון אם זו עדיין סיבה טובה מספיק לכך שמפיקים שקרובים לצלחת בונים עתה בתים חדשים נוכח חגיגת כספי הציבור שהולכת בתאגיד, כי אם כבר מבזבזים את כספנו, אז לפחות על תכנים עם איזשהו ערך. אגב, בערוץ הבינו אולי את הכוח הטמון באותו ארכיון קסום, כי גם אורי לוי הבלתי נגמר הצטייד בתוכנית היסטורית החושפת טפח מהארכיון העצום של רשות השידור. אולי מוטב שכך, כי המציאות אעפס, קצת עגומה.
ואם כבר נשארים בתאגיד, אמש דנו שם בתחקירה של יפעת גליק על קבוצת הכדורגל של עירוני ראשון לציון בבעלותו של אייל ברקוביץ'. לכאורה לתחקיר היו כל המרכיבים הנכונים: נפו טיזם, עיריית ראשון לציון, והדמות הדומיננטית של ברקו. כל מה שבוער בציבוריות הישראלית על מגש.
אבל בסוף זה הסתיים בתחושת פספוס. לגליק אנחנו זוכ רים את התחקיר המצוין על גל בק ז"ל והטיוח של כל הנוגעים בדבר, שעדיין רץ ברשתות החברתיות ויצר סערה מקומית. ספק אם התחקיר מליל אמש גרם למחסור בשעות שינה אצל דוברת עיריית ראשון לציון.