האזהרות נכתבו בדם - חבל שזה לא מספיק
למה זה קורה? למה זה חוזר על עצמו בכל פעם מחדש? לדעתי, זה לא תמיד בשל זלזול בהנחיות או חוסר משמעת בסיסית, הת שובה כנראה טמונה בדנ"א של חלקנו, שחייבים לבדוק ולמתוח את גבולות היכולת.
זה ריטואל קבוע, הנובע מסטיית התקן של חלקנו בהערכת היכולת שלנו או בי כולת להבדיל בין הימנעות מצרה ליכולת לצאת ממנה.
יש לי הזכות להיות חבר ביחידת חילוץ גולן, יחידה מובחרת של מתנדבים במשטרת ישראל. עם קבלת ההודעה על אירוע בערבה פנינו לגורמים המתאימים והצענו את עזרתנו. הני סיון לימד אותנו שאירוע כזה לא נגמר בטוב. לצערי הרב, כמתנדבי יחידות החילוץ אנחנו יודעים מייד עם קבלת התרעה על אירוע חריג הצפוי כתוצאה משינויי אקלים, כי חלק לא קטן מהציבור לא יישמע לאזהרות וייקח סיכון.
חלק אחר פשוט לא מבין את עוצמת הסכנה ואחרים בטוחים ש"להם זה לא יקרה".
קשה לנו לאמוד את עוצמת איתני הטבע. עוד יותר קשה לנו להעריך את עוצמת ומהירות השינוי שמתחולל בו באירוע קיצוני, כמו גשם זלעפות באמצע האביב המצטבר וזורם כנחשול ענק בנחלים יבשים. הסחף, האדמה הבוצית והפתאומיות הם מלכודת מוות לכל מי שנמצא בתוך נתיב הזרימה או על גדה נמוכה. זה נכון גם לכיוון ולעוצמת הרוח בעת שריפה, שעלו לים להכניס למלכודת מוות את מי שאינו בקיא בתוואי השטח ובגורמים המשפיעים.
גורמי ההצלה מתאמנים ומוכנים למצבים השונים ויודעים, כמו גם אנשי ומתנדבי יחי דות החילוץ המשטרתיות, לנתח את הסיכונים ולהתכונן אליהם. אך חשוב לזכור כי הם יעשו כל מאמץ וייקחו סיכונים כדי להציל חיים, עד לנקודה שבה הם מסכנים את חייהם.
מחלץ ייכנס למים כדי להציל חיים רק אם יידע כי הוא מסוגל לבצע את המשימה - לצאת עם המחולץ.
האזהרות הניתנות בכל פעם מחדש, כמו "יש סכנה לשיטפונות במקומות הנמוכים", נכתבו בדם. זה כנראה לא מספיק.
אולי נדרשות תמונות של אסונות כדי לה עביר טוב יותר את המסר. כל שנותר לקוות הוא שהתמונות הבלתי אפשריות של נערים שאיבדו את חייהם יגרמו לנו להפנים כי לא נועדנו לנצח את הטבע, אלא לחיות איתו ולה שתלב בו.