לסמוך על תחושת הבטן

הילדים שנספו באסון אולי לא ראו מה בדיוק עומד להתרחש, אבל היתה להם תחושת בטן שמ שהו לא כשורה, ואת זה ניתן היה ללמוד מהתכתבויות הווטסאפ ביניהם שפורסמו. ככל הנראה, בגלל המסגרת הכאילו צבאית הם לא ערערו על בעלי הסמ כות שלא רצו לבטל את הטיול. הם הלכו למרות התחושה הקשה. הלכו ולא שבו. לא תמיד אתה יכול לשים את האצבע על הס כנה המהותית, אבל אם משהו נשמע לא טוב, מריח לא טוב, כנראה יש משהו, ואסור להתע לם. הילדים מחוברים לתחושות האלה יותר מהמבוגרים, שמסי בות שונות חושיהם קהו. הם כבר אינם מקשיבים לקול הפנימי, שאומר להם לא לצאת.

הגוף שלנו יודע בדרך כלל יותר מאיתנו, שמשהו לא תקין. החושים שלנו חדים מספיק כדי לחוש את ריח הסכנה, לראות ולהבין שיש בעיה, אבל בדרך כלל אנחנו בוחרים לא להקשיב, מתעלמים מהמסרים הברורים ומנסים להמשיך הלאה, כופים את רצוננו על התחושה הפנימית, ומתעלמים מהאזהרות. תחושת הבטן של הילדים היתה נכונה. לא בטוח שהיציאה לטיול היתה על דעתם. אבל איש לא שאל את דעתם. הם קיבלו את ההוראה כפקודה, כחלק מהגיבוש. נשאלת השאלה, אילו היו אומרים להם לקפוץ מהגג, היו קופצים? כאן התשובה יותר ברורה. בטיול, שבו הנעלמים גדולים, הסכנה אינה מובהקת לפני שמגיעים לשטח, אבל כל סיכון הוא מיותר. כש עולה הספק, עדיף להימנע ולא לקחת סיכון. זה אומר לסרב לפ קודה שאינה חוקית. הם כנראה חששו מההשלכות של סירוב כזה על המשך פעילותם במכינה.

מי שברגע האחרון אישר את הטיול למרות האזהרות בתקשו רת על סכנת שיטפונות, למרות תחושת הבטן של הילדים, אח ראי למחדל. לא רק משרד הבי טחון, לא רק משרד החינוך וגם לא רק משרד התיירות. כולנו אשמים, כי חינכנו לציות עיוור, ושכחנו להמשיך להקשיב לקול הפנימי שלנו, שיודע את האמת יותר מאיתנו.