הפלשתינים במבוי סתום

משבוע לשבוע פוחת מספר תושבי עזה הנכונים להשתתף בהפרות הסדר לאורך הגדר. חמאס כבר אינו מסתיר כי מטרת ההפגנות אינה צעדות מחאה שקטות, אלא תפאורה לניסיונות פיגוע כמו גם חבלה והרס של גדר הגבול ושל מתקנים צבאיים ואזרחים בצידה הישראלי.

יש להניח שבמהלך מאי, בואכה 15 בחודש, שאותו מציינים הפלשתינים כיום אסונם )יום הנכבה(, ישוב הגבול ויתלהט וח מאס ינסה להניע את התושבים לצאת ל"צעדות שיבה" ולהזכיר לישראל ולעולם כי הפלשתינים עודם מחויבים לחלום השיבה, שפירושו המעשי הוא חיסול מדינת ישראל.

בשעה שחמאס נערך לעוד סבבי אלימות - שהרי מעבר לה פגנות אלימות, טרור ופיגועים אין לו דבר אחר להציע לתו שבי עזה - נתונה הרשות הפלשתינית ברמאללה בשיתוק הנ עוץ במאבקי כוח, ואולי אף ראשיתם של מאבקי ירושה, אבל גם משום שאבו מאזן וחבריו אינם רוצים ובעצם אינם יכולים לצאת מהמלכוד שאליו הכניסו את עצמם כשהפנו עורף למא מצי הממשל האמריקני לחדש את תהליך השלום.

התנועה הלאומית הפלשתינית מצויה באחד מרגעי השפל הגדולים שידעה ויש הטוענים, אפילו בקרב הפלשתינים עצמם, כי הגיעה לסוף דרכה. יעדיה, ולו גם המינימליים ביותר, הול כים ומתרחקים מהישג ידה, ובכל מקרה, גורלם שוב אינו נתון בידם ובידי מנהיגיהם - בין שזו הרשות, התולה עתה את יהבה על הקהילה הבינלאומית, ובין שחמאס, העושה כעת את דרכו חזרה לחיקה של איראן.

ציון ההישגים של ישראל בשנתה ה 70 הוא הזדמנות מצוינת בעבור הפלשתינים לקיים חשבון נפש היכן טעו ומה עשוי לחלץ אותם מן המבוי הסתום שאליו הגיעו, אלא שספק אם פניהם לתהליך שכזה.

אחרי מאה שנות עימות )מאז הצהרת בלפור(, שבעים שנות סכסוך )מאז מלחמת העצמאות( ובמלאות רבע מאה להסכם אוסלו, שאמור היה להביא את הפלשתינים אל המנוחה ובעי קר אל הנחלה, נראה שאף הם הולכים ומאבדים אף את המעט שהשיגו לאורך השנים.

התנועה הלאומית הפלשתינית היתה תמיד תמונת מראה של הציונות, רוצה לומר לידתה היתה תגובה ותוצאה של הופ עת הציונות. מכאן גם שהמאבק ברעיון הציוני והרצון להוות אנטיתזה לכל מה שישראל מהווה ומסמלת, היו ונותרו לא רק מכנה משותף ואף גורם מאחד, אלא בעצם מרכיב בסיסי בהגדרת הזהות הפלשתינית. אלא שבכך אין די לקיים תנועה לאומית מצליחה ומנצחת ולהביאה להישגים.

דומה שמקורות החולשה הפלשתינית היו ונותרו בלא שי נוי: היעדרה של זהות לאומית הגוברת על השבט, החמולה או הכפר ושיש בה יותר מאשר שלילת האחר )ולעניינו הציונות(, היעדרה של הנהגה לגיטימית ואפקטיבית המתווה דרך ומ גייסת את הציבור ללכת בה, נחשלות כלכלית והקצנה דתית ומעבר לכל זה - ההיתלות באחרים כמי שיחלצו את הפלש תינים ממצוקתם.

בשנת 1948 ובשנת 1967 היו אלו מדינות ערב שבהן תלו הפלשתינים את יהבם, ואילו עתה זוהי הקהילייה הבינלאומית, אותו גוף עמום וחסר ממשות שאת האפקטיביות שלו ראינו כולנו בסוריה, או בעבור חמאס איראן וטורקיה.

זוהי אגב מציאות מאתגרת בעבור ישראל, משום שפירושה הוא שהתקווה כי ביום מן הימים יימצא שותף פלשתיני, בין שלהסדר או אפילו, במקרה של רצועת עזה, לקיומה של הפסקת אש רופפת - היא תקוות שווא. קשה גם להניח שהפלשתינים במצבם מסוגלים להסכים לפשרה, לא כל שכן כזו שתהיה מקו בלת על ישראל, הצד החזק במשוואת הכוחות. מכאן שעתיד ההתנהלות למול הפלשתינים מונח כולו לפתחה של ישראל, וספק אם הפלשתינים מסוגלים או רוצים במצבם הנוכחי לי טול בו חלק.