שיר נוסטלגי
צליל מכוון, כאן 21:00 ,11
סדרות על ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית הן תמיד כיף. אין מישהו בעם הזה שלא מתחבר בנימיו לנוסטלגיה, זה עובר אצלנו בגנטיקה. מדינה בת 70 וכמה ימים, מתגעגעת את עצמה לדעת. לכן רק תנו לחובב המוזיקה המקומי להיזכר בכמה טוב היה פה פעם, והוא ישר יקפוץ.
"צליל מכוון", שיצר שי להב ומנחה קובי אוז, הוא הפרויקט החדש של כאן, שמביא אל המסך את מה שהוא מתיימר להגדיר "סיפורים שטרם נשמעו". ובינינו, גם אם שמענו אותם פעם אחת, לשמוע את יאיר ניצני או רבקה מיכאלי מספרים את אותם הסיפורים זה תמיד משעשע ולא משעמם. אל תוך המשוואה הזו מצטרפים נציגי דור הביניים כמו כוורת, ממשיכים לבסיסט ולמפיק המוזיקלי יוסי פיין ומגיעים עד לבן־אל. כן הפרק הראשון בסדרה עוסק בהיסטוריה של הצחוק במוזיקה הישראלית.
הדבר הבולט בסדרה זו הבחירה במוזיקאי שיוביל אותה. לא מבקר מוזיקה, לא עיתונאי ולא סלב לפרנסתו. אוז, בטח בפרק שמדבר על הומור במוזיקה ופתח את הסדרה, הוא נדבך חשוב מאד בהיסטוריה הקצרה שלנו. עם זאת, אחד הדברים המפתיעים לגלות הוא שהמנחה לא שולט לגמרי בכל המילים של השירים שהוא והחברים מבצעים, ואפשר היה לעשות שיעורי בית לפני כן. מעבר לזאת, ניכר שאוז מגיע עם תשוקה לעניין ולעיתים זה כל מה שחשוב, בטח ובטח כשמדובר על לעבור מסך.
אם כבר אנחנו בענייני ביקורת, חבל היה לראות שדווקא ז'אנר הומוריסטי־מוזיקלי חשוב נשמט מהפרק והוא של המוזיקה הדתית מיינסטרימית. מ"אוף שימחעס" ועד חנן לב ארי שהוא ממשיך דרכם הישיר של כוורת ושות'. מקומו נפקד וחבל, כי בנקודת הזמן הזו לא מדובר באפיזודה חולפת, וככזו שבכל זאת תירשם ולו כהערה, משמעותית אמנם, בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית.
"צליל מכוון" היה הרכב היסטורי במושגים המקומיים. הוא שילב ישן עם חדש ופרץ באחת השנים הגדולות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה העולמית והמוזיקה המקומית בפרט .(1979) לכן הסדרה ששאלה את שמה מההרכב הזה, צריכה ללכת בדרכו. לעשות היסטוריה, אבל לתת הזדמנות גם לדור הצעיר.