העבודה בורחת מהתמודדות עם המציאות

לאור מה שנראה, לפחות כרגע, כשפל אלקטורלי, יצאה לא מזמן קבוצת מורדים מתוך מפלגת העבודה בקריאה לקיים בבהילות בחירות מחודשות לראשות המפלגה. גם בתקשורת וברשתות החברתיות נשמעים לא אחת הדי קטטות היונים בצמרת המפלגה. זה נראה כבעיית מנהיגות, והיממה האחרונה החריפה את הרושם: סקר אופטימי העניק למפלגה בדל של סיכוי אם רק תעמיד בראשה את בני גנץ על תקן כפול של ביטחוניסט ותקווה לבנה. העובדה שעמדותיו הפוליטיות עודן עמומות לא מנעה מבכירי המפלגה לפזז לעומתו בהבטחות לשריון המקום השני והתיק הבכיר.

יש רק דרך אחת להסביר את הקדחת, והיא לא בהכרח קשורה למה שנתפס ככריזמה האפורה של היו"ר אבי גבאי. חלק קולני מחברי ונבחרי העבודה נוטים לתרץ את המפלות בקושי ללהק לעמדת ההובלה אישיות משמעותית שתציב "אלטרנטיבה מנהיגותית". אבל קולניותם לא תחפה על הבעיה העמוקה של בכירת מפלגות השמאל בישראל, והיא אידיאולוגית במהותה.

צריך לדייק: זה לא חוסר העקביות של גבאי, שעליו מקוננים בעלי טורים, וגם לא הקלישאה בדבר ה"צורך להעמיד אלטרנטיבה ברורה לדרכו של הימין". אם מישהו מקשיב שם: חבל על המילים. בכל הקשור למחלוקת המפצלת את הישראלים, דהיינו הסכסוך הישראלי־פלשתיני, האלטרנטיבה ברורה. שמאל זה בעד נסיגות, פשרה בירושלים, פינוי יישובים, הכרה במדינה פלשתינית. אקטיביזם ביטחוני כלשהו, העמדה היונית הבסיסית מוכרת.

המרדף הנואש אחרי אישיות ביטחונית נטולת אג'נדה שתשרה מעט סמכותיות למפלגה, בדיוק כמו ניסיונותיו המתאמצים של גבאי "לתקן מעט ימינה", מאותתים, יותר מכל דף מסרים, שהמפלגה הרימה ידיים, או פשוט איבדה עניין בסוגיה הפלשתינית. אני נוטה להאמין שההספד שנשא לאחרונה הסופר א"ב יהושע ב"הארץ" לחזון שתי המדינות, הוא יותר תוצאה של מעילת המפלגה בתפקידה, ופחות ייאוש מהחזון עצמו.

לא בטוח שיהושע יכול לשאוב עידוד מתגובת העבודה, פרי עטה של ח"כ סתיו שפיר, שלא הציעה טיעון, זולת סימונו של הסופר כמי ש"נכנע לימין". הממסד הביטחוני תומך בנו, הבטיחה ללא סימוכין, ואסור לאבד תקווה. אם זו התשובה של מפלגת השלום לזקן השבט, המייחל לבשורה פרגמטית, מה עוד אפשר לומר?

בשיח הציבורי נהוג להטיח בימין: מה בדיוק אתם מציעים, וליתר דיוק, איך אתם מתכוונים לממש זאת? אבל נראה שגם השמאל מגמגם בתשובתו. לליכוד, לפחות, יש סטטוס קוו להיתלות עליו, והנהגתו ממילא נתפסת כרגע כשיקוי המרפא לנזקי דוקטרינת אוסלו, כולל ההתנתקות. נראה שמפרס ועד גבאי, מנהיגי השמאל בפוליטיקה טרם פקחו עיניים משרעפי המדשאות. הם ממאנים להציג תוכנית עבודה מעודכנת וקונקרטית, המתכתבת באומץ עם המציאות העכשווית, ולא עם זו של שנות ה־09.

העובדה שבמורד הדרך, מי שנטלו את שרביט הניצוח בשאמל, עד למבוי הסתום, היו מנהיגים בימין, משרון ועד אולמרט ולבני, רק מחזקת הרושם: זו לא המנהיגות, זו הדרך. תודו בכך, או שתתחילו לדבר לעניין. גם בימין מצפים למוצא פיכם.