התקשורת: בין צ'רצ'יל לנתניהו
"אתה לא יכול לדבר בהיגיון אל נמר, כשהראש שלך נמצא בתוך הפה שלו". השורה האלמותית הזאת מופיעה בסרט "שעה אפלה", המתאר את הרגעים הקריטיים ביותר בשלטונו של ווינסטון צ'רצ'יל.
גארי אולדמן, המגלם את דמותו של צ'רצ'יל בסרט, נראה כמו מודעת פוסטר של שחקן ליברלי תומך אובאמה, אולם אין דבר רחוק יותר מהמציאות מזה. הוא כבר הצהיר פעם שהוא "קצת פחות ימני מג'ינגיס חאן" וחטף על כך ביקורת נוקבת מהוליווד המכילה. מאז למד לסתום את הפה ולהסתפק בתפקידי משנה.
כשקיבל את תסריט הסרט, סיפר אולדמן שלא ידע את נפשו. ווינסטון צ'רצ'יל, המנהיג שנתפס כאישיות מפוקפקת חובבת סיגרים בקרב האליטה האנגלית, אולי היה האדם שהבין טוב מכולם את מהות הכוח. למרות קיתונות הבוז והלעג, ולמרות הלחץ הבלתי מתון שנכפה עליו לנהל משא ומתן מתון והגיוני מול היטלר כדי להגיע להסכם בדרכי שלום - צ'רצ'יל עמד על שלו: מול רשע טהור לא מנהלים משא ומתן; מול רשע טהור נלחמים גם במחיר הפסד. היטלר היה נמר טורף והראש של כולנו נמצא בתוך פיו - את הנמר הזה צריך להביס, לא לפייס. והשאר היסטוריה.
קווי הדמיון בין צ'רצ'יל לנתניהו כמעט כופים את עצמם על המתבונן, ולא רק בעיני בסיס התומכים הישראלי, אלא גם בקרב פרשנים אמריקנים, שבתום נאום החשיפה של נתניהו הזכירו את שמו של המנהיג הבריטי.
לנוכח ההוכחות שנתניהו הציג, אם מישהו ציפה לחשבון נפש מצד העיתונאים, הוא התאכזב. מדובר במחנה שמתעלם באופן מפואר מהתחזיות השגויות שלו
שני המנהיגים האלה זכו לאותה ביקורת מתנשאת ולעגנית. ברק רביד מערוץ עשר השתמש בכל המאגר הארסי שהוא מסוגל לו כדי להגחיך את המעמד; אמנון אברמוביץ' מחברת החדשות של הערוץ השני כינה את נאומו "פארסה בינלאומית"; הצד השמאלי של הרשת התמקד היטב בפרט הכי חשוב בנאום הזה - הקלסרים שהוצבו כרקע לנאום; ו"שלום עכשיו" הצהירו ש"אין כאן אקדח מעשן".
לנוכח ההוכחות החותכות שנתניהו הציג, אם מישהו ציפה למעט חשבון נפש מצד העיתונאים, הפוליטיקאים ומומחי הביטחון - שטענו בזמנו בתוקף שההסכם של אובאמה עם איראן טוב לישראל ושנאומו של נתניהו בקונגרס יפגע אנושות ביחסים בין ישראל לארה"ב - הוא התאכזב. מדובר במחנה שלא חייב דין וחשבון לאף אחד, שמתעלם באופן מפואר מהתחזיות והפרשנויות השגויות שלו עצמו, ושהנשק היחיד שיש לו הוא לעג חמצמץ ומתנשא. גם במקרים שבהם קיימת סכנה ממשית למדינת ישראל.
איראן נקרעת תחת עומס המחאה הכלכלית שמבעבעת בתוכה - העם מעדיף שהכסף שהועבר למדינה בעקבות ההסכם יגיע אליו, ולא למטרות תקיפה. אבל המשטר בשלו. צריך לומר בקול רם: המשטר האיראני מוכן לסכן את עצמו תמורת השמדת "האויב הציוני", והוא פועל לשם כך במלוא העוצמה בכל החזיתות.
נתניהו, כמו צ'רצ'יל בזמנו, ניצב המון שנים לבד במערכה הזאת. כמו צ'רצ'יל הוא מסתמן כמנצח - הוא כבר הצליח להעביר את ארה"ב לצידנו ויש לקוות שאירופה בדרך. אלה החומרים שמהם קורצה מנהיגות; המלעיגים והמגחכים עתידים להישכח בתהום הנשייה של ההיסטוריה.
באשר לגארי אולדמן - ובכן, הוא נתן את תפקיד חייו כווינסטון צ'רצ'יל וזכה באוסקר מוצדק מאין כמוהו. מסתמן שהוליווד מחלה על כך ששחקן רפובליקני הסתנן לשורותיה. לפעמים ניסים קורים. מי יודע, אולי זה יקרה גם לעיתונאינו.