חירשים: יומיים בלבד תקשורת בשנה

בישראל חיים יותר מחצי מיליון כבדי שמיעה וחירשים הנעזרים באמצעי תקשורת שונים כמו שתלים, מכשירי ,FM מכשירי שמיעה ועוד. אף שמדיווחי משרד הבריאות עולה כי אין בידיו הערכות מבוססות בדבר מספרם, ארגון "בקול" מעריך כי מדובר ב־008 אלף איש. מתוכם, כ־031 אלף חירשים או בעלי לקות שמיעה חמורה, וכ־02 אלף מהם זקוקים לשפת הסימנים.

שפות הסימנים משתמשות בהנעת הידיים, בתנועות הגוף ובהבעות הפנים לצורך דיבור ותקשורת. הן אינן אוניברסליות; יש שפות סימנים שונות ברחבי העולם, אך לכולן מטרה זהה - להיות שפה טבעית ולשמש שפת אם עבור חלק מדובריהן. אדם שגדל כששפת הסימנים הישראלית )שס"י( היא שפתו המרכזית, יגלה לעיתים סימנים של קושי בקריאה ובכתיבה בעברית, המשמשת עבורו שפה שנייה.

מול אוכלוסייה זו, המונה כ־02 אלף איש המשתמשים בשפת הסימנים לצורך תפקוד יומיומי, יש רק 200 מתורגמנים בעלי הכשרה העוסקים בשפת הסימנים כמקצוע. מתורגמן אחד ל־001 חירשים. לשם השוואה, בארה"ב יש מתורגמן אחד על כל שבעה חירשים.

על פי חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות, כל חירש בישראל זכאי לקבל ממשרד הרווחה 45 שעות של שירותי תרגום לשפת הסימנים בכל שנה, ללא קשר למצבו הרפואי - אף על פי שיש הזקוקים ליותר שעות, ויש מי שאינם זקוקים להם כלל. 45 השעות תנוצלנה לכל מטרה: ראיונות עבודה, פגישה בעירייה או תור אצל רופא המשפחה. חירש שסיים את מכסת שעות התרגום השנתית נאלץ לשלם מכספו האישי כ־08 שקלים עבור שעת תרגום.

מדובר באבסורד; כיצד בוחרים מה חשוב יותר ומה פחות, על מה "שווה" לבזבז שעה ממכסת התרגום השנתית - ביקור אצל רופא שיניים או פגישה בבנק? 45 שעות הן פחות מיומיים. שום אדם אינו יכול להסתפק במספר שעות כה מוגבל כדי לבצע את עיסוקיו היומיומיים במשך שנה שלמה, והצורך לשלם עבור שירותי תרגום בתום מכסת השעות השנתיות הוא עול כלכלי גדול.

שפת הסימנים היא רכיב חשוב ומשמעותי בזהותם של החירשים וכבדי השמיעה, ועבור חלקם מדובר בדרך התקשורת היחידה. מדוע אפוא חירש בישראל זכאי לסבסוד 45 שעות תרגום בלבד בשנה - דבר שבבירור מקשה את התנהלותו מול מוסדות המדינה השונים?

היקף המימון הממלכתי בישראל קטן מדי, ולכן יש צורך בשינוי. הגדלת המימון תקל את חייהם של כבדי השמיעה והחירשים החיים במדינתנו, תסייע בשילובם בחברה ותסיר את תחושת העול הכלכלי מדבר בסיסי כל כך כמו תקשורת.