גולדה: דרוקר לא יודע היסטוריה
בשני הדירוגים של ראשי הממשלה לרגל 70 שנות, הגברת גולדה מאיר, כפי שכונתה תמיד במהדורות החדשות, תפסה את המקום הלפני אחרון. היא נחשבה על ידי המדרגים לקצת יותר טובה מבנימין נתניהו ומאהוד ברק. המדרגים סברו שאהוד אולמרט או משה שרת, שלא לדבר על רבין ובגין, היו ראויים הרבה יותר ממנה.
בסדרה "הקברניטים" הצטרף רביב דרוקר למקהלת צדיקוב המתגוללת על גולדה. בכך אפשר ללמוד על החוסר הגדול בישראל של לימוד היסטורי רציני והפקת לקחים. זה לא המקום להיכנס לתמיהות וכשלים בסרט עצמו, כמו הענקת תפקיד כה מרכזי במבט לאחור למי שהיה אז ראש המוסד, צבי זמיר. אבל הגיע הזמן למבט אמיתי על מנהיגותה של גולדה בהקשר של הזמן שבו מילאה את תפקידה.
לכל רוחב ההערכות של גולדה ותפקודה, בין השנים 1969 ,1974־ל חסרות בריה"מ, הבריתות הבין־ערביות והסביבה הבינלאומית; חסר כמובן ארגון המחבלים אש"ף; חסרה התפנית במדיניות אירופה כלפי ישראל ובייחוד המדינות שעברו מהפך סוציאליסטי, כגון שבדיה, אוסטריה ומערב גרמניה.
נאמר מייד: השנים ההן היו מהקשות ביותר של המלחמה הקרה. ספק אם המעריכים ההיסטוריים בכלל מודעים לכך. וגולדה מאיר תפקדה כצ'רצ'יל. הגיע הזמן שהציבור הישראלי ובייחוד האינטלקטואלים שלו יידעו להעריך את זה. בסרטו של דרוקר מוקדשות בערך 20 שניות לפועלה של גולדה כשרת העבודה, אז הטמיעה בחקיקה הישראלית את כל החקיקה הסוציאלית המתקדמת, זכויות העובדים, הנשים וכל השאר. לעומת זאת, חלקים גדולים הוקדשו למלחמתה בסרטן - גבורה לא קטנה כשלעצמה - והרומנים שלה עם עסקני תנועת העבודה.
צרות האופקים של המלומדים המדרגים מתמצית באמירה השמאלית הידועה: אילו רק נתנה גולדה לגולדמן להיפגש עם סאדאת ,1970־ב הכל היה אחרת. זו תעמולה פשוטה. ראש ההס־ תדרות הציונית נחום גולדמן דגל במובהק בהסכם אי־לוחמה עם מצרים, שבמסגרתו ישראל לא תקבל יחסים דיפלומטיים ולא הכרה מצד המצרים, אלא ערבויות מצד שתי המעצמות, ארה"ב ובריה"מ. בתמורה היא תבצע נסיגה מלאה לקווי .1967
גולדה, בגישתה הצ'רצ'יליאנית, דגלה בעמדה שנסיגה משטחים או מכל השטחים בסיני, תתבצע רק במסגרת הסכם שלום מלא, שבא כתוצאה ממשא ומתן ישיר. הבדל קטן. אבל חכמי מקהלת צדיקוב ממשיכים להתעלם מכך שוב ושוב.
"הסכם אי־לוחמה", הכולל נסיגה והכרה באש"ף ובזכויותיו הלגיטימיות - זה גם מה שהציע חאפז איסמעיל במה שרביב דרוקר תיאר כהצעת שלום דרמטית, ואת דחיית ההצעה על ידי גולדה תיאר כהחלטה האסטרטגית החשובה ביותר שראש ממשלה בישראל קיבל אי פעם. והאמת - כפי ששטח בהרצאה שבתי שביט בשנת ה־04 למלחמה - היא ש"יוזמות השלום" מצד סאדאת ואיסמעיל בשנת 1973 נועדו להשלים את אסטרטגיית המלחמה של סאדאת. בניגוד לכמה מממשיכיה של גולדה, היא לא רצתה להיכנס למו"מ לשלום בשעה שיש אפשרות למלחמה - משום שהדבר יעורר ציפיות מוגזמות ויערער את דעת הקהל בישראל, העלולה למצוא את עצמה בפתאומיות במצב מלחמה.
בשנותיה של גולדה היתה ישראל במתקפה ונתונה ללחצים בלתי פוסקים מצד ציר הרשע של מדינות ערב עם בריה"מ, כאשר גורם חדש הצטרף להתקפה הבינלאומית - אש"ף. תחילת שנות ה־07 עמוסה במגה־פיגועים כמו חטיפות מטוסים, הטבח בבית הנתיבות בלוד והטבח במינכן )ספטמבר .(1972 מה שנדרש ממנהיג ישראלי במצבים היסטוריים של מערכה כוללת נגד ישראל זה קודם כל להיות מנהיג מלחמה; ואם גולדה לא הפליאה בתמרונים מדיניים, לא בכך היא תישפט. היא הובילה את ישראל במערכות הכבדות של מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. היא, לשם שינוי, לא חטפה "הרעלת ניקוטין". כשבאה המלחמה, האישה הזקנה והחזקה נכנסה לפעולה.