ואקום שמאקום
הכוכבים פצועים, המוציא לפועל העיקרי הוא בכלל רוקי ושחקני הספסל די אלמוניים אבל עם גאון כדורסל על הקווים, סופר לב על הפרקט בעידן של סופר קבוצות ואוהדים מוטרפים, הסלטיקס מוכיחים כי למסורת אין גבול הצווארון הכחול, סמל ישן של בוסטון העובדת והמחוספסת, חזר לשלו
1
לרגע היה נדמה שבוסטון ופילדלפיה הולכות להפריח את קלישאת "אין ואקום בכדורסל" בתחילת סדרת חצי גמר המזרח.
לפני המשחק הוואקום של בוסטון הרגיש כמו ללכת לטיול ללא חליפת אסטרונאוטים מחוץ לתחנת החלל הבינלאומית: שלושה מתוך ארבעת השחקנים המובילים )קיירי אירווינג, גורדון הייוורד וג'יילן בראון( פצועים ולא משחקים, הקבוצה סיימה סדרה מתישה של שבעה משחקים מול מילווקי האיכותית יותר, מרקוס סמארט רק חזר מניתוח בבוהן, המוציא לפועל המוביל הוא רוקי )ג'ייסון טייטום(, הרכז השני )שיין לארקין( שיחק עד לא מזמן באירופה והסנטר המחליף הוא ניו־זילנדי בשם ארון ביינס.
פילדלפיה נראתה טרייה ואיכותית יותר, מצאה את הקצב שלה מול מיאמי ומקסמה העונה את שיווי המשקל בסגל שמשלב את העכשיו ואת האחר כך. איך זה נגמר? ואקום שמא־ קום. 101:117 לסלטיקס, ששמרו על הבית ועלו ל־1:0 בסדרה. הפריצה של טרי רוז'ייר 29) נק'
2
- שיא קריירה( הוא סיפור רומנטי ומוכר של בחור שהגיע משום מקום, אבל הסמל של בוסטון הוא מרקוס סמארט. בתקופה שבה מתמקדים בסופר־שחקנים ובסופר־קבוצות, מגיע סמארט מניתוח בבוהן שממנו מיהר לחזור, ועם קשיחות ואופי, אגרסיביות ומנהיגות, מראה שאפשר להוביל קבוצה בפלייאוף עם סופר־לב. בלי טווח קליעה מטורף, בלי גודל מפלצתי, עם קבלת החלטות נהדרת, סלי מומנטום, הגנת־יחיד לוחצת והרבה מהלכי רצון.
3
העונה של בוסטון נראית כמו מבחן אחד ארוך עבור מאמנה בראד סטיבנס, לא בגלל שמישהו מטיל ספק ביכולותיו אלא להפך, בגלל שהוא נחשב כרגע למוח הכדורסל המבריק ביותר בפלנטה. הוא נבדק איך הוא יכול להעלות שוב ושוב את רמת האימון שלו עם כל צרה שנוספת לסגל החבוט שלו.
סטיבנס לא מתרגש. הוא מצליח לטפל הגנתית בקבוצות איכותיות יותר ולמקסם את יכולת הקליעה, הריצה והבידודים של הקבוצה שלו כמו מעשה אמן. את הדובדבנים הוא שומר למצבי סוף רבע/מחצית/משחק, עם מהלכים שמותירים את היריב חסר אונים ואת הצופים פעורי פה. ויש לו קלף נוסף מאחוריו: הקהל.
4
האנשים בבוסטון, כמו בפילדלפיה, חולי ספורט, צמאים לדם ומאוהבים בנוסטלגיה. היריבות בין הקבוצות הולכת עשרות שנים אחורה לקרבות בין ביל ראסל לווילט צ'יימברלין, דרך יריבויות שנות ה־08 עד ימינו. הנהלת בוסטון החליטה להושיב את ראסל ליד הספסל האורח לא במקרה, שיזכרו מה עשה להם עמלק.
הקהל הבוסטוני לבש חולצות "BEAT PHILA" כהומאז' לק־ ריאת הקרב ."BEAT LA" הם לעגו ל"תהליך", הודיעו לבן סימונס ש"הוא לא רוקי" )סימונס נחשב כזה למרות שזו לא עונתו הראשונה( ופרגנו לג'ייסון טייטום ש"הוא כן רוקי".
על המגרש ההומאז' הושלם, כשמאז השלישייה בירד־מקהייל־פאריש לא קלעו שלושה שחקנים ירוקים יותר מ־52 נקודות במשחק פלייאוף עד לרוז'ייר, טייטום והורפורד. הצווארון הכחול, סמל ישן של בוסטון העובדת והמחוספסת, חזר לשלוט בנרטיב. אם היו יכולים, בוודאי היו תופרים אחד כזה לגופיות הירוקות.