הפחד הקדוש מ"מה יגידו"

אחת האקסיומות הידועות טוענת שאם שני הצדדים היריבים תוקפים אותך, אתה כנראה עושה משהו נכון. זה בדיוק מה שקרה למשה ניסים שמונה על ידי הממשלה כדי למצוא נוס חה לפלונטר הגיור ואתמול הגיש את מסקנותיו לראש הממשלה.

באופן כמעט נדיר הצליח ניסים לאחד את הרפורמים והחרדים וגם כמה מרבני הציונות הדתית נגד המסקנות שגיבש. למה? כי הוא חיפש פשרה שמתאימה לכולם, ובמציאות הישראלית פשרה היא בעיה.

התנועות שאינן אורתודוקסיות זועמות כיוון שלא קיבלו מנדט לערוך גיורים. ניסים הסביר שגיור צריך להיות מקובל על הרוב, ומה לעשות - הם אינם הרוב. מצד שני, הוא לא רצה להתע לם מהם באופן טוטלי ונתן להם אפשרות לגיור לצורך חוק השבות ומקום חסר השפעה במינוי דיינים, שאותו הגדיר ניסים עצמו כמה שנועד "לתת ראשית תחושה שלא מחרימים אותם".

דווקא בצד החרדי והחרד"לי היו צריכים להיות מרוצים - האורתודוקסיה מקבלת מונופול מלא על הליך הגיור שייערך רק על פי דין תורה ואפילו בתי הדין הפרטיים לא יוכלו לגייר. גם הדיינים יהיו כולם בעלי הכשרה של הרבנות הראשית.

החרדים והחרד"לים היו צריכים להיות מרוצים - האורתודוקסיה מקבלת מונופול על הליך הגיור שייערך על פי דין תורה ובתי הדין הפרטיים לא יוכלו לגייר

אז למה הם בכל זאת מתנגדים? שמרנות, קיבעון, הסתכלות צרה, פחד ממדרון חלקלק ומעל הכל הפחד מאלוקי "המה יגידו".

החרדים לא מפחדים שיהיו גיורים רפורמיים המוניים, הם גם לא חוששים מהתבוללות המו נית. למעשה, החרדים האשכנזים לא מתחתנים עם מתגיירות של בתי הדין הממשלתיים, כך שאין באמת חשש לכישלון בשמירה על תרי"ג מצוות. החרדים מפחדים מאלוקי ה"מה יגידו". כמו במתווה הכותל, בחילולי השבת ובגיור חוזר משפט המפתח - "איך אנחנו יכולים לקחת חלק בממשלה שנותנת הכרה...". אין בעיה מהותית, יש בעיית "הכרה". הבעיה היא שמדינת ישראל מורכבת מאינספור אוכלוסיות וצריכה לפתור המון בעיות שאלוקי ה"מה יגידו" לא יכולים לפתור אותן.