"זוכר את האחריות והרצון של הלוחמים למצוא את הנערים"
ברחבי הארץ, במוסדות חינוך ובארגונים, יציינו היום את ''יום האחדות''. יום זה, שמסמל את הסולידריות אשר אפפה את החברה הישראלית לפני ארבע שנים, הוא יום בעל משמעות מיוחדת עבור סא"ל שחר ספדה, סמח"ט כפיר. לפני ארבע שנים הוא כיהן כמג"ד לביא, אשר בגזרתו, גוש עציון, התרחשה חטיפת שלושת הנערים, גיל ע־ד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז"ל. ביומיים הקרובים יצאו אלפי חיילי חטיבת כפיר למסע בנקודות המורשת של החטיבה. המסע, "בדרכי אריות", יעבור בשומרון, בבנימין ובגוש עציון ויסתיים בירושלים באירוע המוני, חסר תקדים בגודלו, בכותל המערבי. בגוש עציון ישמעו החיילים סקירה על מבצע שובו אחים, מבצע שהדיר שינה מעיניהם של רבים ובעיקר של החיילים והקצינים שהשתתפו בחיפושים המפרכים אחר שלושת הנערים. "אני זוכר בעיקר את האחריות שנפלה על הכתפיים ואת רצף המשימות שהוטל על הגדוד אבל בעיקר אני זוכר את הרצון של הלוחמים למצוא את הנערים. הכוח שקיבלתי באותם ימים, כמג"ד, היה בעיקר מהחיילים, מהאמירות שלהם, שהם לא מוכנים לצאת הביתה ושהם יעשו כל מה שידרשו כדי להביא את הילדים האלה הביתה. זו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה ואת הכוח האמיתי שאבתי מהלוחמים האלה", הוא מספר ונזכר ברגע שבו קיבל את ההודעה על החטיפה. זה היה ביום שישי וסא"ל ספדה הגיע ערב קודם לכן למלון באילת, לנפוש עם משפחתו. החופשה כמובן נגמרה מיד וספדה חזר לגדוד. הוא נזכר בחיפושים ובידיעה שהלכה וחלחלה כי הנערים ככל הנראה כבר לא בחיים. "בהתחלה הייתה תקווה אבל עם הזמן הבנו שיכול להיות שגם אם נמצא אותם הם לא יהיו בחיים. כשהרמנו את האלונקות שלהם בסוף חייל שלי היה עם דמעות בעיניים ואמר לי, 'אני בוכה מאושר וגם מעצבות. מעצבות כי רציתי להחזיר אותם הביתה, אבל לא ככה. אני בוכה מאושר כי לפחות אני יודע שנתתי להורים מקום לבכות בו'. אם מישהו במדינה יתלונן על הנוער שלנו, שיבוא אלי, כי יש לנו נוער מדהים".