בעיית הראייה הניעה אותי לפעול
קוראים לי איתי צדוק אספיר, אני בן 27, כתוצאה מבעיית ראייה גנטית שהתפתחה לי עם השנים, היום אני כמעט ולא רואה. כשהראייה החלה להיחלש למ דתי להשתמש במיומנויות הטכנולוגיות הקיימות שמא פשרות לי לעשות הכל כמו כולם ללא ראייה, פיתחתי את הערוץ השמיעתי ונכחתי לגלות עולם חדש. פחות ויזואלי, אך עולם ומלואו.
חוסר הראייה שלי לא מנע ממני להוציא תעודת בג רות מצטיינת, לעשות שירות צבאי במשכן נשיאי יש ראל, לסיים תואר ראשון במדעי המדינה, להמשיך לתואר שני ואף להתנדב במשטרה. לקות הראייה לא מנעה ממני להתחתן ולהביא לעולם שלושה ילדים חמודים, לקום כל בוקר ולצאת לעבודה באוניברסיטת אריאל. ההיפך, בעיית הראייה הניעה אותי לפעול למען הנגשה של שני צמתים מרכזיים בארץ.
לאחרונה אני נתקל בתופעה מדאיגה שבה נהגי אוטו בוסים לא עוצרים לנוסעים לקוי ראייה בתחנות. הם ככל הנראה מצפים שהנוסעים יסמנו להם לעצור ואם לא יעשו כן הם לא יעצרו למרות שהחוק מחייב אותם בכך. אני קורא לכם ציבור הנוסעים להילחם בתופעה לדווח על כך למשרד התחבורה, כדי שגם אני וחבריי נוכל ליהנות מתחבורה ציבורית.
אני מאמין בשינוי חברתי. זו המדינה שלנו ומטרתי שהחיים בה יהיו יותר נוחים ונגישים לכל הנכויות בכלל ולאוכלוסיית העיוורים בפרט.
היום יום ההזדהות עם העיוורים ולקויי ראייה בישראל, הייתי רוצה לראות יותר עיוורים מועסקים בחברה, ואם כבר מועסקים אז לא סתם בתפקידי שוליים אלא בתפ קידים משמעותיים שיכולים להוביל לשינוי הן חברתי והן תעסוקתי.
כיום הטכנולוגיה המאוד מתקדמת מאפשרת לנו לקרוא מדפים על ידי משקפי קריאה עם מצלמה זעירה, להש תמש במחשב ככל האדם ולנהל חיים רגילים כמו כולם, העיוורון הוא חלק שולי בחיי ואנו חיים זה לצד זה באהבה.
אני לא בא לצייר לכם עולם מושלם. כן קיימים קשיים אבל הם מאתגרים אותי והופכים את חיי למעניינים יותר, אולם עם המשוואה שבתוכה נמצא הרצון והיכולת כל מטרה ניתן להשיג.