יהושע סובול מבעיר את המפעל הציוני

לוּ הייתי ילד בעזה, הייתי מפריח עפיפונים על בתי ראשי חמאס, בשל דרדור הרצועה לספרטה כושלת. מיליארדים הוזרמו לעזה - מה נגנב ומה נעשה בשאר? חבורת פושעים שולטת בעזתים (שבחרו בה) ואינה מעוניינת ברווחתם, אלא בהכנות טיפשיות למלחמה בישראל. הנהגת חמאס מחויבת להשמדת ישראל; עד אז היא משמידה את בני עמה. להגנתה, היא עסוקה מבוקר עד ערב בהאשמת ישראל. אי הנשיאה באחריות לגורלם היא שורש כישלונם של העולם הערבי בכלל, ורצועת עזה בפרט. אבל השמאל הצדקני בארץ ובעולם, לא מאפשר לערביי המזרח התיכון להשתחרר מהתרבות הזאת, משום שהוא מצדיק את התמסכנותם.

בקיץ 2005 ישראל נסוגה מרצועת עזה; גם את מתיה לקחה מק בריהם. עזה לא פרחה מאז. בוודאי. מאז גלינו מארצנו, היא נותרה בשיממונה. עד ששבנו אליה. ערביי הארץ אינם מעוניינים בהפר חתה ובבניינה אלא בהבערתה. יותר נכון - בהבערת היאהוד שה גשימו את הנבואות במסורת המוסלמית על שיבת היהודים הביתה.

יהושע סובול הוא גוש גדול של רגש. הוא חושב שזה מקנה לו ארשת מוסרית. לו היה ילד בעזה, היה שולח עפיפוני תבערה, "כי הם מיואשים". מראשית הציונות, יש זרם בספרות העברית שה פנים את טענות הכזב של ערביי האזור, בדבר החטא הקדמון של קוממיותנו על חורבותיה של פלשתין מדומיינת. א"ב יהושע בסי פורו "מול היערות" (1963) מתאר אינטלקטואל תלוש שעובד ביער קק"ל, ועוזר לערבי ובתו להבעיר את העצים, כדי לחשוף חורבות כפר ערבי שניטש במלחמת השחרור.

עוד בטרם "הכיבוש", הדהד הסיפור את האשמה הקולקטיבית שנטל על עצמו חלק מהעילית הישראלית. האשמה ליבתה את הת שוקה - המודעת והלא מודעת - להעלות באש את המפעל הציוני, בשל חוסר היכולת ליישב בין הקמת ישראל לתבוסת הערבים. כמו בימינו, גם רעיון ה"נכבה" קיבל התקבע בשיח הישראלי בעזרת אנשי רוח בקרבנו.

גיבור סיפורו של יהושע עסוק במחקר על מסעי הצלב. גם ההש וואה בין המפעל הציוני למסעי הצלב שזמנם היה קצוב - הופנמה על ידינו. לכן ההשוואה המופרכת בין הצרפתים באלג'יר לישראלים בשומרון ויהודה, ערש לאומיותנו ומחוזות ההבטחה התנ"כית. איזו היסטוריה הייתה לצרפתים באלג'יר, ולצלבנים האירופים בארץ ישראל? התשובות בדמיונותיו של סובול.

הוויכוח בין הרוב הציוני לאותו חלק ממורמר בתוכנו, המצדיק באופן עיוור את עוולותיהם של אויבינו ומפיל עלינו את האחריות לכישלונם, הוא ויכוח בדבר טבעו של המוסר, שהם נושאים את שמו לשווא. מי שמסיר מהזולת את האחריות לגורלו, מי שמעדיף את הצדק של שורפי השדות ומבעירי היערות על פני שיבת ציון וצדקת המפעל הציוני - אינו אדם מוסרי יותר, משום שהטיעון לא מסתיים רק בעפיפוני תבערה. טענת הייאוש, שבעקביה הצדיק סובול את השריפות, נכונה באותה מידה גם לרצח יהודים ו"מתנחלים", לשיגור טילים על ערי ישראל ולחפירת מנהרות לצורך השתלטות על קיבוץ ישראלי ורצח תושביו. לא בפעם הראשונה עוזר סובול לפלשתינים, מדעת או שלא, להבעיר את המפעל הציוני.