על גג העולם
התייצבה מול התקשורת, את המילה "לחץ" החליפה המילה "התרגשות". אם בכל יום אחר היתה מצליחה הנבחרת המערב אסיאתית לקבץ 30-20 עיתו נאים זרים, במקרה הטוב, אתמול הגיעו כ 150 לראות ולשמוע את הנבחרת שת עלה ראשונה לדשא בלוז'ניקי.
"מעטים האנשים שזוכים לקחת חלק במשחק פתיחה של גביע עולמי, ואנחנו נרגשים שהזכות הזאת נפלה בחלקנו", פתח את דבריו חואן אנטוניו פיצי, המא מן הארגנטינאי שמונה לתפקיד לאחר שהסעודים כבר הבטיחו את מקומם. מלבד הכאוס הארגוני, שכלל חילופי שלושה מאמנים בשנה האחרונה, גם משחקי ההכנה לא הוסיפו לביטחון של ערב הסעודית כשמתוך השמונה האח רונים הם הפסידו בשישה. "הפקנו את הלקחים מכל מה שעשינו עד עכשיו, וננסה לנצל את החולשות של רוסיה כדי לפתוח ברגל ימין", הבטיח הקפטן אוסאמה אל אווסאווי.
יאללה - לדשא
סיום מסיבת העיתונאים של סעודיה נתן את האות לפתיחת הדבר האמיתי. שלב הדיבורים הסתיים, עוברים לשלב המעשים. בחדר התקשורת העצום בקומה השנייה של האצטדיון אפשר היה לחוש את העברת ההילוך. תקתוקי המחשב הלכו וגברו והמולת העיתונאים המ דווחים למדינותיהם לא פסקה לרגע. "זהו זה, הכל מוכן", זעק לטלפון הכתב הארגנטינאי של ,ESPN אף על פי שהנבחרת של לאו מסי תשחק רק ביום שבת. עושה רושם שלאוהדים, לאנשי התקשורת וגם לשחקנים הולכת ואוזלת הסבלנות. המתח שמרחף ברחובות מוס קבה עצום, והטורניר עדיין לא התחיל.
הקרנבל ענק, המשטרה מקנה אווירת ביטחון והפוליטיקה, בינתיים, בחוץ. איראנים וישראלים יכולים לחיות כאן ביחד, ובשקט. "לא מעניין אותנו מאיפה אתה, אנחנו כאן בשביל הכדורגל", אומר לי אוהד מטהרן. ולצד הצבעוניות, השי רים והחברויות שנרקמות בין עמים שלא ידעו שהם יכולים להיות כאלה, הגיע הזמן לשחק כדורגל. להתאכזב ולהת להב, לאגור סיפורים ולהכתיר כוכבים. עם כל הכבוד, בשביל זה באנו. לגלות מי הנבחרת הטובה בעולם.
88 שנים, פחות חודש, עברו מאז המונדיאל הראשון ב 1930 באורוגוואי ועד המונדיאל ה 21 שייפתח הערב במוסקבה - דווקא בקול ענות חלושה - בעימות בין המארחת רוסיה למי שמסומנת כבשר התותחים של המשחקים, ערב הסעודית. ב 1930 השתתפו בטורניר רק ארבע נבחרות אירופיות - צרפת, בלגיה, יוגוסלביה ורומניה - שנסעה רק בזכות המלך החדש, קרול השני, שהיה חולה כדורגל. כל ארבע הנבחרות הגיעו לאורוגוואי ביחד, בהפלגה של שלושה שבועות על סיפונה של האונייה קונטה ורדה, ואפילו קיימו אימונים משותפים על הסיפון. תפס איתם טרמפ גם נשיא פיפ"א ז'יל רימא, שהביא איתו את הגביע בקופסה.
למונדיאל ברוסיה אף נבחרת, גם לא פנמה, לא תגיע באונייה. ארגנטינה, למשל, אפופה באבק כוכבים ומותשת מסינדרום ירושלים, נחתה במוסקבה במטוס ששייך לרולינג סטונס, לא פחות.
על פניו, המונדיאל - דרך טקס הפתיחה ושירת ההמנונים - הוא מפגן אדיר של לאומיות ואולי גם הזדמנות פז של משטרים מפו קפקים להשתמש בנבחרות מדינותיהם כמנוף להאדרת ולמירוק האידיאולוגיות ההרסניות שלהם. אבל ככל שהשנים עוברות, נראה שבכדורגל לפחות מנצחים הגלובליזציה, הכסף הגדול, האינדבי דואליזם ולצערנו גם השחיתות, שמאפשרים למשל את אירוח המו נדיאל המופרך והשערורייתי בקטאר בעוד ארבע שנים.
32 נבחרות ישתתפו במונדיאל - ובטורניר הבא מדברים כבר על 48 - פי שלושה מבמקסיקו ,1970 שבו השתתפה ישראל כאחת מ 16 המאושרות. גם המשחק עצמו השתנה כל כך לאורך ההיסטו ריה, אף על פי שחוקיו דוגמטיים לעומת ענפים אחרים. הכדורגלן של היום, למשל, רץ בממוצע 11 ק"מ במשחק, כשרק במונדיאל 1978 בארגנטינה שחקן ממוצע רק פחות מחצי המרחק - כ 5 ק"מ בלבד. כשכדור מגיע לשחקן, זמן ההחזקה בו ירד בתוך עשור בחצי, משלוש שניות לשנייה וחצי. כל זה אומר שהכדורגלנים בני ימינו הפכו משחקנים לגלדיאטורים מפוצצי שרירים, המשועבדים לשיטות אימון פיזיולוגיות שמהונדסות בתנאי מעבדה ומאפשרות מקסימום תפוקה, עם ניסיון מתקדם לשלוט בעייפות ובפציעות.
הסיפורים והצבע יגיעו דווקא מהנבחרות הקטנות, הלא שגרתיות. מצרים תבליט את מוחמד סלאח, האיש החשוב במדינה חוץ מהנשיא א סיסי; מנבחרת איראן תמיד צצו גרעיני התנגדות למשטר; ואילו פנמה הביאה לרוסיה, תחזיקו חזק, לא פחות מ 30 אלף אוהדים.
אבל בסוף שלב הבתים, משמינית הגמר, ניכנס כבר לפרוזדור המוכר מאווירת הצ'מפיונס ליג עם האייקונים שמופיעים על המס כים לאורך כל העונה וסיימו רק לפני חודש עונה של 60 משחקים. הנעלמים הגדולים הם כמעט קבועים - האם ברזיל תשקם את כבודה האבוד אחרי השביעייה שחטפה בביתה מגרמניה לפני ארבע שנים? האם לאו מסי מסוגל לשאת את ארגנטינה על כתפיו כמו מראדו נה? איך צרפת תעמוד בציפיות? מה עושה את קרואטיה הקטנה, מדינה עם פחות מ 5 מיליון תושבים, לנבחרת טובה כל כך? מאיזה חדר הלבשה תדלוף שערוריית הענק? ואיך נסתדר בלי הסקוואדרה אזורה מארץ המגף? על כל אלה נקבל כנראה תשובה בחודש הקרוב שאחריו, בסוף, נמשיך את הספירה הארוכה כל כך לאחור ונשאל את עצמנו למה ישראל היא לא חלק מהפסטיבל הזה?