האליטות וטראמפ: שוקעים ומקללים

שעות אחדות לפני הפסגה ההיסטורית בין טראמפ וקים, התרחש אירוע אחר: טקס הענקת פרסי ה"טוני", פרסי התיאטרון האמ ריקני. אצולת ברודוויי והוליווד לבשה חג והתכנסה באולם רחב ידיים. אחד ממחלקי הפרס היוקרתי היה שחקן הקולנוע המוערך רוברט דה נירו.

כשהתייצב דה נירו מול המיקרופון, הוא לא פצח בנאום מרגש, וגם לא סיפר בדיחה להפגת המתח. במקום זאת, הוא חילץ מפיו קללה שיועדה לנשיא ארה"ב; קללה עסיסית שצונזרה מפאת גסו תה על ידי הגוף המשדר, אך נשמעה היטב במרחבי השיתוף של הרשתות החברתיות.

בתגובה לגידוף, נעמד הקהל ההוליוודי על רגליו ומחא כפיים בסערה שכמעט הפילה את קורת הגג. בכירי תעשיית הבידור נעמדו נפעמים במשך דקות ארוכות, בעיניים דומעות מאושר ובחיוכים שאיימו לפקוע איזה תפר פלסטי סורר. אנשי הטוקסידו ושמלות המעצבים לא ידעו את נפשם מרוב הערכה והתרגשות למשמע הקללה הברברית האסורה לשידור.

מי שהביט בקהל הנרגש, עלול היה לחשוב בטעות שדה נירו הכריז שזה עתה פיצח את האטום, גילה תרופה לסרטן או סיים נאום דגול, משל היה מרטין לותר קינג בעל החלום. אבל לא. זו היתה רק קללה, מהסוג שמורות אוסרות לומר בכיתה, שאימהות אוסרות להשמיע בבית, ושערוצי השידור המרכזיים פוסלים על פי החוק.

האומנם היה מוכן דה נירו לסכן את יוקרתו בשביל קללה? האמת היא שהוא לא סיכן דבר, משום שלקלל את טראמפ זו לא גסות, אלא פעולה המציבה את המקלל בעמדה נערצת, גם - ואולי בעיקר - כשהוא ניצב בטוקסידו מול מיקרופון בטקס יוקרתי.

האם העובדה שטראמפ הולך ומסתמן כאחד הנשיאים העקביים שהיו לארה"ב בעשורים האחרונים, לא היתה אמורה להפחית במקצת את עוצמת התיעוב מצד אצולת התרבות והתקשורת האמריקנית? ממש לא. אולי להפך: טראמפ הבטיח להחזיר את ארה"ב לגדו לתה - וקיים. הסומק שב ללחייה של המעצמה הגדולה, שלמדה מחדש את מהות כוחה, ועל כך בדיוק האליטה לא תסלח לו לעולם.

אחרי שמונה שנות ממשל אובאמה, שבהן נזהרה ארה"ב לא לד רוך על כפות הרגליים של ציר הרשע העולמי, ועסקה בהתנצלות פרוגרסיבית בפני הטרור האסלאמי, הגרעין השיעי, או מנהיג צפון קוריאני שיצא משליטה - הגיע טראמפ והחריב בתוך פחות מחצי כהונה הלך רוח שלם. הצלחותיו הן עדות לכישלון המהדהד של גישת ה"פרוגרס".

כל אחד מהישגיו הכלכליים או הבינלאומיים של הנשיא ה 45 מוסיף מסמר לארון השמאל האמריקני, שהעדיף זר פרחים תוצרת אובאמה על פני התמודדות חזיתית עם אתגרים. מבחינה זו, אין פלא שהקללה של דה נירו נאמרה דווקא לפני מפגש הפסגה עם קים. שלום עולמי או אחוזי אבטלה מעניינים אותם כקליפת השום; הם רוצים להיות צודקים ולחזור להגה השלטון, וככל שמצבה של ארה"ב משתפר - כך הם מתרחקים ממטרתם. לכן הם מתחילים לקלל. מעולם לא היה הדמיון כה רב בין מה שקורה בארה"ב, למה שקורה אצלנו בישראל.