האו"ם מבחין בין דם לדם
מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש פרסם לאחרונה ארבע המלצות חלופיות ליצירת "מנגנון הגנה בינלאומי על הפלשתינים". הראשונה - וההזויה - מביניהן, מעלה אפשרות הצבת כוח צבאי מטעם האו"ם ברצועת עזה.
הצעתו של גוטרש פגומה בכל המובנים. הגדול שבפג מים הוא פגם מוסרי, שכן היא הופכת את היוצרות ומציגה את התוקפן כקורבן. ההתקפות על ישראל מרצועת עזה, הן שיוצרות ומזינות את מעגל האלימות. הרש"פ, חמאס וכנו פיות נוספות מסיתים את האוכלוסייה הפלשתינית לפגי עה ביהודים, ועליהם לשאת במלוא האחריות לתוצאות. גם בנסיבות בלתי אפשריות, תחת התקפות, ישראל משתדלת למזער את הפגיעה באוכלוסיית האויב. בהיבט זה, ישראל מֵגנה על הפלשתינים, יותר ממה שכל מדינה אחרת הייתה עושה במקומה.
בראיית מזכ"ל האו"ם, לכוח השלום יהיה מנדט אחד בלבד - להגן על הפלשתינים. זאת גישה גזענית המבחינה בין דם לדם. האם דמם של היהודים אינו סמוק מספיק, כדי שגם הם ייחשבו בעיני ארגון האומות המאוחדות ראויים להגנה? מבחינת גוטרש, אם יוצב בעזה כוח בינלאומי חמוש, יהיה עליו להתעלם משיגור הרקטות והפצמ"רים לעבר יישובים ישראלים, מחפירת מנהרות התקפיות שנועדו להזרים מחב לים אל הקיבוצים, מפגיעה בחיילים ישראלים בגדר הגבול וביטויי אלימות יומיומית נוספים.
ההצעה להציב כוח או"ם בעזה הופכת את היוצרות ומציגה את התוקפן כקורבן; היא מסיחה את הדעת מהאלימות והשנאה בחברה הפלשתינית כלפי יהודים. "כוחות השלום" לא פתרו מעולם שום סכסוך
אם בהיבט המעשי עסקינן, מצופה ממזכ"ל האו"ם לדעת שעד היום "כוחות השלום" של ארגונו לא פתרו ולוּ סכסוך אחד. גם כאשר כוחות כאלה פעלו בנסיבות נוחות הרבה יותר מאלה של עזה תחת שלטון מחבלי החמאס, הם לא חוללו שום שינוי. לכל היותר, "כוחות השלום" יכולים לפקח על שמירת המצב הקיים, וגם זה בתנאי ששני הצדדים לסכסוך מעו ניינים בכך. הניסיון של כוחות האו"ם בסיני, בלבנון ובגבול עם סוריה מלמד כמה דברים על היכולות, או יותר נכון חוסר היכולות שלהם. ברגע שארגוני החבלה, או סתם כנופיות חמו שות, מאיימים על חיילי האו"ם - הם נרתעים ונאלמים דום. וכאשר הם נמאסים על התוקפן, הוא פשוט מסלק אותם, כפי שעשה נאצר לכוח האו"ם בסיני ערב מלחמת ששת הימים.
הדיבורים על כוח בינלאומי נועדו למטרה אחת - להסיח את תשומת הלב מהבעיה האמיתית, שגוטרש וארגונו אינם מסוגל להתמודד עמה: האלימות והשנאה המבעבעות בחברה הפלשתינית בהשראת המנהיגות האזרחית, הצבאית והדתית שלה. אם ימשיכו הפלשתינים להפנות את מרצם לטרור ול קטל, יחזור הדבר כבומרנג ויפיל בהם עוד חללים. מי שזורע רצח, בל יתפלא מהפירות הבאושים שיקצור.
בעזה, כמו בכל פינה אחרת בעולם הערבי, מי שמאמלל ומסכן את חיי האנשים הפשוטים, הם השליטים, ולא כוח חי צוני כלשהו. ההגנה היחידה, לה זקוקה האוכלוסייה הערבית שם, היא הגנה מפני הגורמים הקיצוניים והאלימים, שלמרבה הצער שולטים בה ללא עוררין וללא תקווה לשינוי.