חלומות של אחרות
הקבוצה
שלי, מ.ס קריית גת, זכתה בסוף העונה בפעם הש נייה ברצף באליפות המדינה, רק שבטח לא שמעתם על זה.
טסנו, בפעם השנייה ברצף, להת מודד במשחקי ליגת האלופות, אבל תרשו לי לנחש שלא נחשפתם לזה.
למרות כל זה, אנחנו שחקניות כדו רגל גם אם רוב המדינה לא מודעת לזה, ואנחנו אלופות המדינה גם אם התקשורת לא מתגאה בנו.
אז יצאנו וחזרנו מליגת האלופות למרות שאף אחד לא חיכה לנו באולם מקבלי הפנים עם דגלים, מצלמות וסיקור רציני - נו טוב, כבר מזמן הבנו שמפורסמות כנראה כבר לא נהיה.
אני מדמיינת מה עובר על כדורגלן ישראלי כשהוא מגיע למעמד דומה, מה מתפרץ אצל האוהד הישראלי כשהקבוצה שלו מגשימה לו חלום, ואני תוהה - האם אנחנו, כספורטאים, חשים אותו הדבר?
מישהי מאיתנו בטוח נפגעה מהעו בדה שאנחנו שנים שחקניות כדורגל, שנים מייצגות את המדינה ושנים לא זוכות למעמד הראוי, ואפילו לא קרוב לשוויון בהשוואה לכדורגלן הישראלי. מעמד הכדורגלנית העולמית במדי נות מסוימות נחשב הרבה יותר מחוץ לגבולות הארץ.
האווירה שונה, אתם צודקים. בני גוד לכדורגל גברים שבו נרשמות לפעמים סנסציות והפתעות, בכדו רגל הנשים יש סינדרלות, אבל הן באות במנות קטנות יותר. נכון להיום, הפערים בינינו לבין העולם משמעו תיים מכדי לכפר על שנים של חוסר השקעה או, במקרה הטוב, יחס ששואף לבינוניות. זה מתבטא בצורת המשחק, בכושר הגופני, באתלטיות, בכוח - אבל את הרצון והיכולת שלנו איש לא יוכל לקחת.
אבל יש לי גם פתרון, והוא תלוי בקודקודים שבמעלה הפירמידה.
היי, אתם שם בממשלה - שממשיכים להתעלם ולא מגיעים למשחקים החשובים שלנו - כשתבינו שהשקעה בספורטאיות צעירות מש תלמת גם בהווה וגם בעתיד, ותגיעו למסקנה שעל כל ספורטאית אתם מקבלים בונוס - אישה חזקה ועצ מאית שמגשימה את החלומות שלה, שהחוזקות שלה לא נופלות מאלה של השחקן הישראלי הממוצע או של השחקנית העולמית הממוצעת - רק אז נוכל לקבל את האווירה, ההתרג שות, ההכרה, החלום והיכולת להיות מי שאנחנו באמת: שחקניות כדורגל.
כאלה שזוכות באליפות וכולם יוד עים על זה. כאלה שחוגגות מול אצ טדיון מלא אוהדים ואוהדות, כאלה שקמות בכל בוקר ויוצאות למגרש לנשום כדורגל. שחקניות שיוצאות לליגת האלופות בלי רגשי נחיתות מול שחקניות, שההבדל היחיד בי נינו הוא שהן גדלו באירופה ואנחנו בישראל. ללא רגשי נחיתות. פשוט להיות שחקניות כדורגל.