לא פרנויה - דאגה לדמוקרטיה
כאיש צעיר, הייתי סר לעיתים לביתו של ח"כ )כתוארו אז( מנחם בגין ז"ל. גרנו בשכנות בתל אביב. עצבות רבה שררה בבית אחרי כל מערכת בחירות שבה הפסידו תנועת החירות ואחריה הליכוד, שוב ושוב. ותיקי האצ"ל ופעילי התנועה, שהתכנסו בביתו של בגין, לא העלו על דל שפתותיהם הצעה שהוא יפרוש מהנהגת התנועה, ואולי בכך יג ברו הסיכויים לנצח במערכה הבאה. לאורך השנים היה ח"כ אחד שקרא תיגר על מנהיגותו של בגין, וחברי התנועה הראו לו את הדרך החוצה.
בליכוד, להבדיל ממפלגות מוכרות אחרות, לא מדיחים מנהיגים, לא מורדים במלכות, לא מגלים אותם למקומות מרוחקים, לא חותרים מאחורי גבם ובעיקר - שומרים להם אמונים. זו גם הסיבה שהאישים שעמדו בראשות הליכוד מאז הקמתו - נער יספרם.
לא היה ראש ממשלה בישראל שלאורך 20 שנה הוא, משפחתו, מקור ביו ותומכיו נאלצו לעמוד מול מערכה אדירה של הכפשות, זריקת רפש ובוץ, פרשנות כזבנית, הטחת האשמות, והרשימה עוד ארוכה. אפילו כלפי גולדה מאיר ז"ל, שעמדה בראש ממשלת מחדל נורא, נהגו בהת חשבות ובמידה רבה של רחמים. הישגי המדינה בהנהגתו של נתניהו לא נחשבים, העובדה שרוב האזרחים מאושרים לא מעניינת, העיקר לעשות כל מאמץ כדי להדיח אותו מתפקידו מבלי להיזקק לקלפי הבוחרים. זו בדיוק הסיבה שהימין נרעש מהידיעה שפורסמה אתמול בעיתון זה.
כשלעצמי, אין לי כל מידע פנים בדבר הניסיונות הפנים ליכודיים לגרום לכאורה להדחת נתניהו אחרי הבחירות הקרובות. סביר מאוד שיש מועמדים בליכוד שמשוכנעים שהגיע תורם להוביל את המדינה ושנתניהו עומד בדרכם. זו כמובן מציאות שמוכרת היטב בהיסטוריה היהודית, העתיקה והמודרנית. ספרים ומחזות נכתבו על מאבקי ירושה בין דוריים. עם זאת, מתוך האירועים והתגובות לפרסום אתמול, ברצוני לשתף אתכם בתובנה מדאיגה שאמורה להדליק נורות אזהרה לכל מי שחרד, משמאל ומימין, לעתיד הדמוקרטיה הישראלית. מדובר בסיבה טובה לדאגה, בלי קשר לשאלה מהו מקור המידע על הקונספירציה.
בקרב אזרחים רבים בישראל מתבססת תחושה קשה שרצונם לא נחשב, שהצבעתם בקלפי חסרת ערך ושלהנהגה הנבחרת אין יכולת לממש את המדיניות שלשמה נבחרו. בית המשפט העליון מתערב פעם אחר פעם בעבודת הכנסת והממשלה, ומייצר רושם חזק שיש לו עליונות על הנבחרים ושרצונו הוא התחליף לרצון העם. לא ההסתה לכאורה נגד בית המשפט היא שמייצרת את חוסר האמון כלפיו, אלא חוסר האמון של בית המשפט בתוצאות הבחירות.
אליטת התרבות מצפצפת על ערכי היסוד של החברה הישראלית ודורשת שהמדינה תסבסד ותממן תרבות החותרת תחת קיומה. האז רחים, שלא מוכנים לאמץ את אג'נדת השמאל בתרבות, הם בסך הכל מנשקי מזוזות ומשתטחים על קברים.
אליטת האקדמיה נותנת במה לכנסים על "חיים תחת הכיבוש" ונגד חוק הלאום, אך לא מוכנה לקבל לשורותיה את האוניברסיטה באריאל. אליטת השמאל ההיסטורית רואה בכל עניין יהודי סכנת הדתה ושוללת את הלגיטימציה מביטוי של ציבור גדול ומשמעותי. אין פלא שמתוך הזלזול והדחייה, האזרחים מתייחסים ברצינות רבה לאפשרות שנשיא המדינה ינסה לעוות את רצונם. לא מדובר בפרנויה, אלא בדאגה אמי תית לעתיד הדמוקרטיה הישראלית.