ד"ר אבו אל עייש לא התייאש מאיתנו

שישי אחר הצהריים, 16 בינואר .2009 אני עם הילדים במ סיבת יום הולדת בנס ציונה, מנסה לשכנע את הקטן לצאת כבר מבריכת הכדורים. לפתע טלפון, אמא שלי: "הרגו את הבנות של החבר של שלומי, הרופא ההוא מעזה".

לרופא מעזה קוראים ד"ר עז א דין אבו אל עייש; בעלי והוא חברים הרבה שנים. הוא דובר עברית נפלאה, עובד בישראל ויש לו שמונה ילדים. במהלך מבצע עופרת יצוקה שהה איתם בביתו שבאזור ג'באליה. כל חייו היה סמל לדו קיום, כרופא גינקולוג יילד מאות תינוקות ישראלים. אשתו נפטרה מסרטן שלושה חודשים בלבד לפני שהפגז פגע בביתו.

ניסיתי להתקשר לבעלי, שנמצא אז באולפן ערוץ עשר. מה שלא ידעתי הוא שבזמן שהתחננתי בפני הילד שייצא מהמת קן, פילחו הזעקות של ד"ר אבו אל עייש את אולפן הטלוויזיה בשידור חי. הסיטואציה שנוצרה, שבה הוא התקשר מייד אחרי הפגיעה בביתו, ושלומי השמיע לצופים את בכיו קורע הלב של האב השבור, תקשור בינינו לנצח.

כן, לנצח. מאותו רגע ד"ר אבו אל עייש הפך לחלק אינטג רלי מחיינו. אנחנו מדברים, נפגשים, הוא נוכח בשני הסרטים התיעודיים שעשה בעלי. אהבה מקודשת בדם היא האהבה הזאת, דם של שלוש ילדות שהיו להן חלומות ורצונות ושאיפות שנ קטעו במחי פגז.

מאז האירוע הפך ד"ר אבו אל עייש לסוכן שלום. אין בו שנאה, באיש הזה, ולא כעס; רק רצון לגשר ולהוכיח שהחיים יחד אפ שריים. במפגשים הראשונים שלנו לא יכולתי להקשיב לו, מי זה הלא נורמלי הזה, שאחרי שאיבד שלוש בנות ממשיך לדבר כמו חבר ועידת מרצ? עם השנים למדתי להעריך ולכבד אותו, לקבל את העובדה שהאיש הזה קורץ מחומר אחר.

רק דבר אחד הוא רצה, ד"ר אבו אל עייש. לא נקמה, לא עין תחת עין, אלא צדק וסליחה, שמדינת ישראל תכיר בעוול שנע שה לו. זה המקום שאליו תיעל את הכעס, נוסף על עשייה בלתי פוסקת למען בני אדם בכלל ונשים בפרט.

לפני כשמונה שנים תבע את מדינת ישראל. אמרו לו שאין מצב שבית משפט ישראלי יפסוק נגד המדינה בתביעה כזאת; שהוא תמים. אבל הוא המשיך להאמין במערכת הצדק הישרא לית. הוא לא הלך להאג; את הצדק חיפש בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

לפני כשבוע נדחתה תביעתו. גם הפעם הוא לא כעס, לא זעם, רק אמר שיתייעץ עם עורכי דינו מה לעשות בהמשך. בים העצב והכאב הגדול ד"ר אבו אל עייש ממשיך לקוות ולהאמין. ואם הוא לא התייאש, אז גם לנו אין זכות להרים ידיים.