לנהל במקום להתמודד
מה אני עושה פה ואיך הגעתי למצב הזה שאני קם והולך למקום שלא בא לי להיות בו? ודאי יצא לכם לשאול את השאלה הזו, באיזושהי וריאציה. אך מייד אחרי ששאלתם אותה נשמתם עמוק, אזרתם כוחות ויצאתם ליום נוסף של עשייה שלא ממש רציתם בה.
אבל יש גם מי שמעיזים ולא מסתפמ קים בפחות מלהיות שלמים עם עצמם, או לפחות מרוצים. יש מי שקמים ועומ שים שינוי, שכמובן נלווה אליו תג מחיר, כמו לעזוב מקום עבודה. הבמ עיה היא שהמחיר המשולם לא תמיד מספק את הסחורה המיוחלת, ולא פעם אלה שביצעו שינוי "אמיץ" מדווחים בייאוש שחזרו לאותן תחושות גם אחרי השינוי. הם לקחו סיכון, עזבו מקום עבודה שבו חשו תסכול והגיעו למקום אחר לגמרי, אבל גם שם התעוררו בהם תחושות דומות.
במקרים רבים אני נוכח לדעת שקל יותר לאנשים להתמודד עם בעיות גדולות במקום העבודה, או עם הזולת בכלל, מאשר להתמודד עם הסתכלות קטנה פנימה, לתוכנו. במקומות העמ בודה אני מבחין בקלות יחסית בין מי שבאים לעבוד למי שבאים לעבודה - אלה שהתעוררו כדי להעביר עוד יום ואלה שבאו ליצור, ללמוד ולהתנסות ביום חדש. מי שמעבירים יום ועוד יום הם שורדים, שנאלצים להתמודד עם קשיים בתסכול רב, במקום לנהל את יומם לפי רצונם.
היומיום מורכב ממשימות
ההסתכלות פנימה מחדדת לנו, ובהמ תאמה גם לסביבה, מי אנו, במה אנו טובים, מה היתרונות שלנו ומה אנו רוצים לעשות. הגישה הנכונה היא להמ בין שחיי היוםמיום שלנו אינם מורכמ בים מקשיים ומהנאות, אלא ממשימות שבחרנו לנהל. מה שאחד רואה בו "קושי", אחר רואה בו "משימה". מנהמ לים טובים יותר במציאת פתרונות ממי ש"נאבקים". למאבק נלווים תסכול, קושי ועוד רגשות שליליים; למנהלים יש חדוות יצירה, הם מחפשים פתרונות - לא ניצחונות ולא כישלונות.
הלאמפשוט לימד אותי לראות בחיים מצבור של משימות. הבנתי שהתסמ כול מעכב וניהול המשימה מקדם, ואני נאלצתי להתקדם כדי ללכת, כדי שהידיים שלי יתפקדו, ולעשות את כל מה שרובנו עושים כ"מובן מאליו".
במקום העבודה הראשון שלי נוצרה הזדמנות להתקדם להיות קב"ט ראשי. אני כנראה לא כיכבתי כמועמד מוביל. בכל זאת, היו מתחרים בוגרי יחידות מובחרות בצה"ל, ואני בוגר מלחמות שכאמור, רוב האנשים לא נאלצים כלל להילחם. אבל הצבתי את המשרה הזו כמטרה והתחלתי לנהל אותה. למדתי את הקודמים בתפקיד והכנתי תוכנית עבודה, כאילו התבקשתי לכך. קבמ עתי לי יעדים לתוכנית ובדקתי את היתכנותם מול הבעלים בשיחות חומ לין. כשגיבשתי את התוכנית, התחלתי להציג אותה לבעלי החברה. אמרתי לו מה אני הייתי עושה בתפקיד הזה; הראיתי עניין והתלהבות. ברגע האמת המתחרים היו המומים לגלות שמוניתי לתפקיד. ידעתי להעריך את התפקיד והמשכתי יוםמיום לנהל את עצמי, כי כל אחד מאיתנו הוא מנהל - קודם כל של עצמו. למדתי שכשמשנים את ההסתכלות, הקשיים נעלמים והזולת מקבל פרופורציה אחרת; מ"קושי חימ צוני" שאין לי השפעה עליו - לאתמ גר אישי, שאני יכול לנהל, להשפיע עליו ולפתור.
כשאנו מנהלים את עצמנו אנו מבימ נים שמידת ההשפעה שלנו על העומ לם גדולה משנדמה לנו, אבל השימ נוי צריך להתחיל בנו. הגישה הזו מחייבת אותנו לשים את עצמנו בפמ רופורציות נכונות, לבחון את עצמנו ולהיות מחויבים לשינוי יותר מלהרמ גלים הישנים שלנו. האפשרות שאנו טועים צריכה להיות חלק מהיומיום, כי אנו מנהלים והניהול דורש גמישות במחשבה ובהתנהגות. אנו מחויבים למציאת פתרונות ולא להרגלים או לדימוי העצמי שלנו.