אוסלו על במת התיאטרון ובמציאות
האם "אוסלו" הוא כינוי לפשע מדיני דיפלומטי, בביצוע כושל של אישי מדינה ישראלים, או שמא, ניסיונם של אנשי מדע תמי מים, לא ישראלים, להשכין שלום בין אויבים?
בתיאטרון "בית לסין" העלו את המחזה "אוסלו", מאת ג'יי' טי' רוג'רס. המחזאי בדה ציטוטים מחילופי הדברים בין ישראלים לפל שתינים, והבמאי אילן רונן העתיק את המחזה מבימת ההיסטוריה אל התיאטרון. האויבים מנסים, ללא הצלחה, להיפגש ומעמידים פנים כידידים, אך בסופו של דבר, נפרדים כאויבים. האולם התל אביבי היה גדוש בחובבי תיאטרון, תושבים וותיקים ברובם, ש"אוסלו" עבורם אינו רק שם בירה, אלא פרק עגום בהיסטוריה החדשה שלנו.
המחזה כבר הוצג בברודווי ובלונדון, כנראה בפני קהלים ש"אוסלו" הזכיר להם דיווחים נידחים בעיתונים, על עוד אירוע במזרח התי כון המסוכסך, ואולי כזה שאזכורו עורר פיהוק. דברי ימי הסכסוך הישראלי פלשתיני טומנים גירויים למחזות נוספים. ההפקה הנו כחית היא מעניינת גם אותנו, כמי שיודעים שהמו"מ באוסלו היה נדבך שהתמוטט בניסיון למצוא הסדר. בעבור רבים מאתנו, היווה המו"מ ההוא במציאות רק מבוא לעוד ועוד מעשי טרור רצחניים של מאות ישראלים.
ההצגה מנסה להזכיר לנו את האישים שהיו מעורבים במו"מ. בתחילה הם היו פרופסורים ישראלים )מפוזרים(, ומולם שליחיו של ערפאת, משתוקקים בכל מאודם, בלא כל וויתור, לממש את תבי עותיהם. הישראלים לעומתם, המוצגים על הבמה, נראים נבוכים לאחר שכדור המו"מ נבעט למגרשם. מגרש המו"מ בהצגה מתמלא דפי נייר מתעופפים באוויר, גדושים בניסוחים כתובים, שהצדדים לא הצליחו למצוא את מכנה משותף ביניהם. עוד הוכחה למשוכה בלתי עבירה מאז ועד היום.
דומה כי המחזאי, שעשה שיעורי בית לפני שניגש לכתיבה, הח טיא במידה מסוימת את עיצוב דמותם של כמה מהישראלים שנ שאו ונתנו. אורי סביר, למשל, המוכר לרבים )לא אישית( כאישיות מאופקת, מוצג במחזה כאדם עצבני ומתפרע. השחקן הפלשתיני ישראלי גסאן עבאס, תושב אום אל פאחם, הוא בן דמותו של אבו עלה, הנציג הפלשתיני הראשי במו"מ. בהצגה זו, הוא אינו מעמיד פנים, כמשימתם של שחקנים הנכנסים לדמויות. הוא משחק את עצמו, את דעותיו. אבו עלה מוצג כנציג אותנטי של שולחו היושב בטוניס; הוא לא זז בלא שערפאת יאשר כל פסיק, בע"פ או בכתב, מן הנאמר במו"מ. "אני צריך לשאול את טוניס", זו האמירה הש כיחה שהוא מוציא מפיו.
אבל עבאס גם נושא דברים המצליחים להפיל את המחיצה בין האמנות לבין המציאות: הוא בוטח, עיקש, ומציג על הבמה את הצד הפלשתיני כמו הייתה זו באמת המציאות באוסלו, ולא הפירוש האמנותי לדמותו. ככלל, המציאות המוכרת לצופים, לאו דווקא מן התיאטרון, היא אכן בלתי פתירה. את זאת המחזאי מבין ומנציח. במו"מ על הבמה, ואולי גם באוסלו, הצד הישראלי הוא הצד הנחות. המחזאי מצליח להציב מולנו ראי. יש בהצגה כדי לרענן את חשי בת הצופים, בעלי דעות שונות, ולקרב אותם אם יש צורך, לחיים המסובכים. איך נאמר? החיים אינם תיאטרון, לא כאן.