חיבור גורלי
בליכוד מבינים שבשל ההובלה בסקרים, האויבת הגדולה היא השאננות ● דווקא איחוד בשמאל עשוי לשרת את נתניהו ● המחסום הגדול לאיחוד כזה: אגו ● בחירות 2019 - נקודת הפתיחה
חיבור מפלגות בשמאל חיוני ליצירת אל טרנטיבה לממשלת נתניהו אחרי הבחי רות, אולם באופן פרדוקסלי עשוי לשרת גם את ראש הממשלה. בינתיים חיבור שכזה נראה רחוק מאוד, בעיקר בשל האגו המנופח מדי של הנוגעים בדבר.
על פי הסקרים האחרונים נראה כי נתניהו יכול לישון בשקט. אם המפלגות הנסקרות כעת יישארו עד לקו הגמר, הליכוד תהיה המפלגה הגדולה ביותר ונתניהו יקבל את המנדט להר כיב קואליציה; בעיקר משום שעל פי הסקרים הליכוד אינה רק המפלגה הגדולה ביותר, אלא גם מובילה בפער עצום על פני כל היתר. מה שעשוי לשנות את התמונה הוא חיבור בגוש השמאל: צירוף של בני גנץ ליש עתיד או למ חנה הציוני, חיבור של אורלי לוי עם אחת המ פלגות, או מפץ גדול יותר, כפי שחותר אהוד ברק, שיאחד כמה מפלגות מגוש השמאל למחנה מאוחד מול נתניהו.
לכאורה איחוד שכזה, המשרת בוודאות את מחנה השמאל, אמור להדיר שינה מבכירי הלי כוד. אלא שזה לא בהכרח המצב. בסיטואציה מסוימת נתניהו צריך לחשוש דווקא מהתר חיש שבו הליכוד מוביל בפער גדול על פני כל היתר, והתחושה כי הניצחון בכיסו תוביל את כל מערכת הבחירות.
תרחיש כזה עשוי להביא להתממשות האויבת הכי גדולה של נתניהו: השאננות. מצביעי ימין שיבינו כי הבחירות כבר הוכרעו עלולים לה עדיף להעניק את קולם לאחת ממפלגות הל וויין: הבית היהודי, ישראל ביתנו, ש"ס, כולנו ואולי לאורלי לוי. או יותר גרוע, להישאר בבית. דווקא יצירת המתח בין שתי מפלגות גדולות הטוענות להנהגה עשוי לדרבן מספר רב יותר של אנשים לשים "מחל" בקלפי, כפי שקרה בבחירות האחרונות ב .2015 נתניהו זעק שה שמאל עומד ליטול את השלטון ומחנה הימין כולו התיישר לליכוד.
ניצחון לא יספיק
כי הפעם, מבחינת נתניהו, ניצחון לא יספיק. מה שווה ממשלה ביד אחרי הבחירות כשכמה חודשים לאחר מכן יגיש היועמ"ש כתב אישום ויגרום לו להתפטר. נתניהו רוצה להבטיח עד כמה שאפשר שבקואליציה הבאה לא תהיה מפ לגה שתעשה לו מה שעשה אהוד ברק לאהוד אולמרט ב .2008 נתניהו מעוניין להמשיך לכהן בתפקידו גם אחרי הגשת כתב אישום בלי שאף אחד מהקואליציה יבקש להפיל אותו. את זה הוא יוכל להשיג רק אם ינצח לא סתם ניצחון, אלא ניצחון גדול.
ראש הממשלה אמר בפורום ראשי מפלגות הקואליציה ביום שני כי הקואליציה היוצאת היא גם הבסיס לקואליציה הבאה אם ירכיב את הממשלה. הוא התכוון לכל מילה. הסיעות החרדיות והבית היהודי הן שותפות חיוניות לנתניהו בשל הידיעה הברורה שלא יפילו אותו על רקע האישומים. גם אביגדור ליברמן, אם יצטרף, יעניק לנתניהו את האשראי שלו הוא זקוק. כל היתר - כולנו, יש עתיד, בני גנץ, המחנה הציוני ואורלי לוי - יכולים להערים קשיים. אולם ככל שהניצחון יהיה גדול יותר, כך יוכל נתניהו לדרוש נאמנות רבה יותר גם מהם.
מה שעוצר את האיחוד בשמאל הוא אגו מטורף של ראשי המפלגות, שכמוהו לא נראה הרבה זמן. זה לא שהערכה עצמית מופרזת היתה חסרה במערכת הפוליטית מאז ומעולם, אולם בסיטואציה כזו, שבה ברור לכל שבלי איחוד בשמאל יורד המחנה כולו לטמיון, היה מצופה שמישהו שם יתעשת ויוריד את הראש. זה לא קורה. בינתיים.
יצחק הרצוג הבין זאת בבחירות הקודמות והצליח ליצור מתח בין המחנות, במיוחד לקראת הסוף, אז המחנה הציוני גבר על הליכוד בסקרים. כל מה שהיה צריך זה להתכופף קמעה ולהכ ניס את ציפי לבני בהסכם רוטציה. היום נראה שאין מי שמוכן לעשות את זה. לא אבי גבאי, לא יאיר לפיד. גם בני גנץ יכול היה להודיע שהוא הבא בתור, מספר ,2 והיה מתקבל בחפץ לב אצל רבים. הוא לא עושה זאת. וכך מהלך האיחוד בשמאל נתקע ומחכה שמשהו יקרה.
קצת מכמיר לב היה לראות את משה יעלון, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, מכריז אתמול על הקמת מפלגה חדשה בראשותו. הכרזה ללא הד, תגובה או עניין. רק לפני פחות משנתיים היה יעלון לא רק שר ביטחון מוע רך ורמטכ"ל לשעבר מוצלח, אלא גם מועמד מבטיח לראשות הליכוד ביום שאחרי נתניהו. הרבה לא נשאר ממנו מבחינה פוליטית, ובלי שיתחבר למפלגה קיימת נראה שגם הכנסת הבאה לא תזכה לפנות מושב עבורו. אולי באולפן ערוץ הכנסת.