אין די בקשרי מנהיגים

שני אירועים שהתרחשו לאחרונה השיבו לתודעתנו את הפער שבין קשרי המנהיגות של ישראל והעולם הערבי, לבין דעת הקהל הערבית. במקרה אחד נפרסו דגלי ישראל על רצפת אולם הכניסה למטה האיגודים המקצועיים בירדן, באופן שאילץ את שרת ההסש ברה ג'ומנה רונאמיימאט לדרוך על הדגל בהיכנסה לאולם. האירוע צולם, הופיע בתקשורת, הפך לוויראלי וזכה לתמיכה רחבה. לא שמענו התנצלות, לא מהשרה ולא מצד המלך עבדאללה השני. יש אמנם שלום בין שתי המדינות, ואף שיתוף פעולה ביטחוני הדוק, אך בחוגים רחבים נתפסת ישראל כאויב, ממש כפי שהיתה לפני החתימה על הסכם השלום .1994שב

הדבר אינו מפתיע. האיגודים המקצועיים מחרימים את ישראל, ואירוע הדגל היה חלק ממאבקם בן 25 השנים נגד הסכם השלום עם "האויב הציוני". העובדה שחרם כזה מתקיים, ויותר מכך - שאין התנצלות על האירוע - חמורה ומצערת.

מקרה נוסף הוא הראיון שהעניק נשיא מצרים עבד אלשפתח אש סיסי לתוכנית 60" דקות", שבו התייחס לתיאום הביטחוני עם ישש ראל. לאחר סיומו, ביקשה לשכת הנשיא מעורכי התוכנית למחוק מהראיון את התייחסותו לפעולת מטוסי צה"ל במרחב האוויר של מצרים, שנועדה לפגוע בגורמים אסלאמיסטיים קיצוניים בחצי האי סיני. עצם הבקשה פורסמה ברבים, והדבר הביך, כמובן, את הנשיא. ישראל לא הגיבה.

שוב הוכח שאנחנו מרמים את עצמנו. קשרי מנהיגים קיימים בין ישראל למדינות ערב מאז קום המדינה. נפגשנו עם אויבינו, שמעש נו מהם אינסוף השמצות זה על זה, ציידנו חלק מהם בנשק, אימנו חלק מצבאותיהם, סיפקנו להם מודיעין חשוב שהציל, לפעמים, את חייהם, ואירחנו אותם לעיתים בארץ, במקומות שישראלים מן השורה אינם רשאים לשהות בהם.

חלקנו הורגל כבר לחשוב שישראל היא גורם מקובל במזרח התיש כון, וכי ביטויי האיבה אליה הם סוג של מס שפתיים לפלשתינים. זו טעות; לא משום שהמנהיגים הערבים מרמים אותנו, אלא משום שהם נוקטים זהירות יתר בדעת הקהל שלהם, שהיא ברובה, עודנה, אנטישישראלית. החופש להחרים את ישראל, לדרוך על דגלה וגם להסית נגדה הוא הסחורה הפוליטית הפשוטה והזולה ביותר שיכולים מנהיגי ערב להעניק להמונים כדי להימנע מעימות עם הציבור.

ישראל אינה יכולה להשלים עם התופעה הזו, גם אם אנו נוטים להבין אותה, ואף שיש לנו עניין להבטיח את יציבותן השלטונית של המדינות הסמוכות אלינו. אם לא יתרחש שינוי בדעת הקהל, תהיה המנהיגות מוגבלת מאד בחופש ההחלטה שלה באשר ליחסים נורמליים עם ישראל.

הסכם שלום עם הפלשתינים הוא תנאי הכרחי לשינוי יחסה של דעת הקהל הערבי כלפי ישראל. זהו אינו תנאי מספיק, וגם לאחריו יהיה עלינו להתעקש ששום איש ממשל במדינה ערבית שתכרות עימנו הסכם שלום, יפגין זלזול בוטה בישראל ובסמליה. סביר שניתקל בתירוצים שונים מדוע אין בכוח הממשל לכפות על העם לאהוב את ישראל, אבל אסור יהיה לוותר, כי יציבותם של השלום והביטחון באזור תלויה בדעת הקהל.