הבית תמיד מנצח
בית הנייר - עונה ,3 נטפליקס
"ואם אמותה מות פרטיזנים / יפה שלי, בלה צ'או, בלה צ'או, צ'או צ'או / זכרי, ביקשתי שתקבריני על ההר, בצל עליו של פרח בר... יפה הפרח, הם לך יגידו / את תעני להם פשוט: אכן זה פרח של פרטיזנים, הו בלה צ'או, בלה צ'או, בלה צ'או צ'או צ'או, של פרטיזן שמת למען החירות"
בעונות הקודמות היה זה המנון הפרטיזנים, "בלה צ'או", שסיפק את הפסקול למחאה של שודדי "בית הנייר"; אותה כמיהה לחופש במבט אנטיזפשיסטי תפקדה כמסר הנסתר של העלילה. לבושים בסרבלים אדומים ועל פניהם מסכות של סלבדור דאלי, העבירו הגיבורים שתי עונות במטבעה הלאומית של ספרד ויצאו עם מיליארד יורו מזומן, בשטרות לא מסומנים שהדפיסו לעצמם. מין שוד מושלם שאף אחד לא באמת נדפק ממנו, וגם אם זה לא לחלוטין נכון, עדיין ברור לצופה מי הטובים ומי הרעים בסיפור.
כמי שרואים עצמם כ"רובין הוד" של התקופה, בתחילת העונה החז דשה (והמצוינת, יש להדגיש) הרימה חבורת השודדים שלושה בלוני צפלין לשמי מדריד ושפכה יותר מז041 מיליון יורו, כפעולת הסחה להזנקת שוד נוסף. על הצפלינים צוירה אותה מסכת דאלי, שהפכה מזוהה יותר מכל עם "בית הנייר". הו בלה צ'או.
"המסכה היא סמל בכל העולם. בין עבור המתנגדים, המקופחים, הסקפטיים... לא משנה. מה שמשנה זה שהשפענו על המון אנשים", מסביר הפרופסור לחבריו השודדים ומציג בפניהם תמונות של מפז גינים במסכות מריו דה ז'נירו ועד פריז, מוועידת G20 דרך צעדות בעד זכויות האישה ועד אצטדיוני כדורגל. "נתנו השראה לרבים להיאבק לצידנו. הם כולם משלנו עכשיו", הוא מסכם ולא מטעה, כשברקע מתנגן המנון אוהדי ליברפול, "לעולם לא תצעדי לבד". הגרילה כבשה את המיינסטרים, המחאה החתרנית קפצה מדרגה, והגבולות בין ערכים, מוסר, טוב ורע טושטשו כמעט לחלוטין.
דרמת הפשע הספרדית "בית הנייר" היא הסדרה הלאזדוברתז אנגלית הנצפית ביותר בנטפליקס, וזה על אף היפוך התפקידים המוחלט בה. יש שם חלוקה חדזמשמעית בין טובים לרעים, כולל דמות אחת שחצתה את הקווים. השודדים הם טובי הלב, המשכילים, הערכיים, המתוחכמים, האנושיים והנרדפים, ולכן גם זוכים לתמיז כה ציבורית נרחבת; לעומתם, הדמויות שמייצגות את הממסד ואת כוחות המודיעין והשיטור מוצגות בדרכים שאמורות לגרום לצופה לפתח כלפיהן תחושות שליליות - כולן יהירות, מוגזמות, נקמניות ודי מטופשות באופן כללי.
בעשורים האחרונים עברה הטלוויזיה שינוי מחשבתי והפכה מכלי שנועד לחינוך ולבידור ההמונים לפלטפורמה המובילה לסיפור סיפוז רים. היא דחקה הצידה את הספרים, התיאטרון והקולנוע, וסיפקה לנו אינספור סיפורים, חלקם עם מסרים ואמירות, ואחרים בלי תוחלת. גם התקופה השתנתה במקביל. הפוליטיקלי קורקט מת, חינוך כבר לא ערך עליון בקרב המין האנושי, ועבריינים ורוצחים הם אייקוני תרבות.
כשפושעים זוכים למעמד סלבריטאים, והשלטון כבר לא טהור ונקי, "בית הנייר" מספקת להמונים את הפנטזיה המושלמת של "דפקנו את המערכת" בעזרת היפוך תפקידים מובהק. לאורך שלוש עונות היא מקפידה להשניא על צופיה את הממסד ולחבר אותם רגשית לדמויות ה"רעות", פורעי החוק ששודדים את הקופה הציבורית לקול תשואות ההמונים. והם, כאמור, כבר לא צועדים לבד. ● ארבע הערות על העונה: האובססיה של הפרופסור לייצר את התוכנית המושלמת שברה שיאים; לחוליית השודדים הצטרף מישהו שנראה בול כמו ניצן הורוביץ; לשונאי הספרדית, איילת זורר עושה את המפקחת ראקל בגרסת הדיבוב לאנגלית; וגם, מה לעזאזל גורם לספרדים להפוך רגעים דרמטיים לסצנות טלנובלה?