הרימייק הכי טוב של דיסני
בעוד מבקרים אחרים מיהרו לקטול את "מלך האריות", מבקר הבית דווקא נהנה מאוד מגרסת הלייב אקשן, ונדהם מתצוגת התכלית הטכנולוגית המדהימה • עם זאת, תרומתה של ביונסה לסרט לא עשתה עליו רושם מיוחד
אם יוצא לכם לעקוב אחר הביקורות שלי, ייתכן שכבר שמתם לב שאינני נמנה עם מעריצי פרויקט הרימייקים הטרחני והציני של אולפני דיסני.
הרימייק של "היפה והחיה" שעמם אותי, וכך גם הרימייק של "אלאדין". הרימייק של "דמבו" אולי גרם לי להזיל כמה דמעות, אבל קשה לטעון שמדובר בסרט חיוני, ודברים דומים ניתן לומר על הרימייקים של "אליס בארץ הפלאות" ושל "סינדרלה".
גם על הרימייק של "ספר הג'ונגל", שאותו ביים ג'ון פאברו ("איירון מן"), לא השתגעתי. אך בניגוד לכל הרימייקים האחרים, לפחות הרגשתי שיש הצדקה מסוימת לקיומו. האפקטים הממוחשבים המדהימים שלו בראו עולם טבעי־מלאכותי מרהיב והפכו את הסרט לתצוגת תכלית מרשימה של טכנולוגיה פורצת דרך. כעת, עם הרימייק של "מלך האריות", שגם עליו חתום פאברו, זה קורה שוב.
בתור התחלה, הסרט נראה מדהים. בשנים הספורות שחלפו מאז "ספר הג'ונגל", האמצעים הדיגיטליים רק המשיכו להשתכלל, ולראיה, הג'ונגל האפריקני שניבט כעת מהמסך דומה שתי טיפות מים לסרט טבע תיעודי של נשיונל ג'יאוגרפיק.
האדמה המחורצת, הצמחייה העבותה, המים הזורמים, האבק המרחף, הדרך שבה האור נופל ומטיל צל, וכמובן, החיות. עכברים קטנטנים, זבובים, פילים, פרפרים, מה שאתם רוצים.
"מגניב שהם השתמשו הפעם באריות אמיתיים", שמעתי ילדה צעירה בקהל אומרת לאמא שלה. אבל שום דבר כאן לא אמיתי. כלום. וזה בלתי נתפס.
אף שגולת הכותרת הבלתי מעורערת של "מלך האריות" החדש היא האופן הקסום שבו הוא מצליח לגרום לצופים להאמין למה שעיניהם רואות, גם הסרט עצמו די עלא כיפאק. הסיפור הטרגי והסמי־שייקספירי על אודות גור האריות סימבה שיוצא לגלות לאחר שדודו המרושע סקאר הורג את אביו, המלך מופאסה, אמנם הופך כאן לאפל ומפחיד יותר, אך האירועים הדרמטיים המסעירים עדיין מתובלים בשירים המוכרים של טים רייס ואלטון ג'ון (שכמובן מוגשים בעיבודים חדשים), וגם האתנחתות הקומיות של פומבה חזיר הבר וטימון הסוריקטה (שבגרסה זו מדברים בקולם של סת' רוגן ובילי אייכנר) נותרו על כנן.
העובדה שהסופרסטארית ביונסה תורמת את קולה לגרסה הזו - הרשימה אותי הרבה פחות, יש לציין. את התרומה שלה כנאלה, אהובת הנעורים של סימבה, ניתן לסכם כהופעת אורח שולית, במקרה הטוב, וגם השיר החדש שלה, שמפציע איפשהו באמצע הסרט, מרגיש מודבק, והוא בולט מייד בזכות העובדה שהוא הרבה פחות טוב מהשירים המקוריים.
עם זאת, יתר המדבבים - שכוללים את דונלד גלובר בתור סימבה, את צ'יווטל אג'יופור בתור סקאר המרושע, את ג'ון אוליבר בתור הציפור הנוירוטית זאזו, ואת ג'יימס ארל ג'ונס המלך בתור מופאסה (כמו בגרסה המקורית) - עושים כולם עבודה מצוינת ומצליחים להפוך את הקטע הזה, שבו חיות שנראות אמיתיות מדברות, שרות ומספרות בדיחות, לטבעי והגיוני לחלוטין.
פאברו טוען את הסרט בכמות נדיבה של פאתוס, והסצנות הדרמטיות - כמו המוות המטלטל של מופאסה, או הקטע שבו סימבה מתבונן בגעגוע בהשתקפותו במים תחת שמיים זרועי כוכבים - אפקטיביות למדי ואפילו מרגשות. כמובן שגם נעימת הנושא הבומבסטית והבלתי ניתנת לעצירה של האנס זימר - שהמשיכה להתנגן בראשי בפול ווליום בימים שלאחר הצפייה - עושה את שלה.
"מלך האריות" הוא בקלות הרימייק הטוב ביותר של דיסני עד כה. רק הביאו בחשבון שלא גדלתי על ברכיו של "מלך האריות" המקורי. אין לי כל קשר רגשי אליו, אין לי פינה חמה בלב עבורו, ומעולם לא חשבתי שהוא יותר מסרט חביב וכיפי. אם הקשר שלכם לסרט המקורי משמעותי יותר, ואם אתם חשים שהוא אחראי במידת מה לעיצוב ילדותכם, יש מצב שהתגובה שלכם לסרט החדש תהיה קצת פחות חיובית וחד־משמעית משלי. ראו הוזהרתם.