די להזנחת הסכם השלום עם מצרים

לאחרונה חגגה מצרים את חגה הלאומי, המציין את מהפכת יולי ,1952 ששמה קץ למשטר המלוכני והקימה את הרפובליקה. מאות רבות של מוזמנים נהרו לברך את השגריר המצרי במסיבה שערך בביתו בתל אביב, לרבות נשיא המדינה וראש הממשלה. אך למרות האווירה, קיימת נטייה לשכוח שמצרים אינה מיישמת את הסכם השלום 1979־מ כרוחו וכלשונו.

הסיבות לכך רבות, החל מרצונו של הנשיא לשעבר מובארק לחזור לחיק העולם הערבי לאחר גירוש מצרים מהליגה הערבית בעקבות הסכם השלום, וכלה בצורך של מצרים לגלות סולידריות עם הגורמים בעולם הערבי הנמצאים במצב מלחמה עם ישראל. אין בדברים אלה משום הטחת ביקורת או אשמה במי מהצדדים; זוהי תמונת המצב 40 שנים לאחר ההסכם, והיא דורשת תיקון.

הקשרים הצבאיים והמודיעיניים הקיימים כיום הדוקים מאי פעם. לשתי המדינות אינטרס משותף להילחם בטרור האסלאמי הקיצוני. ישראל מעוניינת להיעזר בקשריה של מצרים עם הפלשתינים כדי לקדם הסדרה או הסדר. זוהי רגל יציבה אחת ביחסים בין שתי המדינות.

אך מה עם הרגל השנייה, קרי היחסים הדו־צדדיים? אלה כמעט לא קיימים. מאז נאלצנו לנטוש את בניין השגרירות בקהיר לפני כשמונה שנים, אין לישראל בניין קבוע. בסוף חודש זה יסיים שגרירנו בקהיר את שליחותו וישוב ארצה, בלי שהממשלה אישרה מינוי לשגריר חדש. גם יחסי המסחר, התרבות והכלכלה לא קיימים, בניגוד להסכם השלום. לעומת מצב זה, השגרירות המצרית בישראל מתפקדת על תקן מלא ומפתחת פעילות דיפלומטית, וטוב שכך. ישראל התירה למצרים להכניס לאזור הגבול בסיני כמה גדודים חמושים; יותר מ־02 אלף חיילים וקצינים, לפי דברי הנשיא אסיסי. זו הפרה של הנספח הצבאי להסכם, אם כי בהסכמת ישראל.

צילום המצב מלמד על חוסר איזון: דומה שמצרים נהנית מהסכם השלום ואילו ישראל פחות. ישראל רואה בהסכם, ובצדק, נכס אסטרטגי יציב, ששני הצדדים מעוניינים בו. לכן הגיעה השעה לחזק אותו על ידי מימוש סעיפיו, והיוזמה צריכה לבוא מירושלים.

סביר מאוד שהנשיא א־סיסי לא ישיב את פני ישראל ריקם. יש להתחיל בהצבת שגריר בקהיר לפני שהנוכחי מסיים את תפקידו, כדי לא להשאיר את השגרירות מיותמת ולו ליום אחד. לאחר מכן יש למצוא סוף־סוף בניין לשגרירות ולאכלס את הצוות הדיפלומטי במתכונת שהיתה נהוגה רק לפני שמונה שנים.

וכמובן, יש לבקש מהמצרים להקים צוותים משותפים לבחינת יישום הסכם השלום במלואו. אלה רק צעדים ראשונים, ואין סיבה להתעכב.