קנאי חופש הביטוי נאלמו דום
אחת לפרק זמן צץ ועולה לו הרהור, שאולי יכונה הרהור כפירה. להלן כפירה באחת מן המוסכמות הרווחות בציבור: החופש להתבטא ולבטא את כל העולה בדעתו של אדם, במגבלות החוק.
לאחרונה היינו עדים לתופעה של התבטאות שאינה עולה בקנה אחד עם מה שמכונה "תקינות פוליטית". מסגרת מחשבתית זו, כוחה והשפעתה עולים ועולים עד כדי הטלת מצור מחשבתי, ומילולי ממש, על כל מי שחורג מכלליה הלא כתובים. המצור הזה סוגר על החופש לחשוב ועל חירות הביטוי, גם מבחינת השימוש בשפה.
משטרת "התקינות הפוליטית" לא תטה, למשל, אוזן כרויה למי שאומר "אשתי"; הביטוי הזה כבר כמעט נפסל על ידי גדוד נוטרי התקינות הפוליטית. מוטב לעשות שימוש ב"זוגתי" או ב"בת זוגי". אך חשוב מכך הוא המצור המוטל על חירות המחשבה.
ראו, למשל, את המתקפה רבתי על שר החינוך, הרב רפי פרץ, אשר פרצה בעקבות ראיון שממנו אפשר היה להבין כי אינו פוסל טיפולי המרה העשויים לגרום לשינוי בהעדפה המינית. דברי השר עוררו שיח שהתפרץ בעוצמה כמו לבה רותחת מהר געש; מהומה רבתי. ייתכן כי לא היה תקדים למתקפה הרטורית העזה שהונחתה על הרב פרץ מצד נוטרי התקינות הפוליטית. הקריאות להתפטרותו היו מתונות בהשוואה לגידופים המכוערים ולהכפשות שהוטחו בו.
החולקים על השר פרץ לא הסתפקו בוויכוח, אלא ביקשו לסתום את פיו. כך התמוטטה חומת החסינות של החופש להביע דעה, שנויה במחלוקת ככל שתהא
דעתו של שר החינוך היתה ראויה בהחלט לחילוקי דעות עזים. אך קל היה להתרשם כי החולקים על דעתו, הצעקנים בכתב ובעל פה, לא היו מסתפקים בהתפטרותו. אפשר שחזרתו בו מדבריו עצרה גלי מחאה חריפים הרבה יותר, אך המחאה נשאה בחובה את משאלת הצועקים: יסתום השר את פיו! וכך, לאורכן של שעות רבות מאוד, התמוטטה לה כליל בישראל הדמוקרטית חומת החסינות של החופש להביע דעה, שנויה במחלוקת ככל שתהא.
נותרנו עם סתירה: המכתיבים את כללי התקינות הפוליטית הם מיעוט בקרב הציבור, אך זהו מיעוט של שמאל מנצח. ואילו הננזפים הם רוב בציבור, אך זהו רוב של ימין מובס מבחינת דעותיו.
החירות לבטא דעה מוקנית לרוב, אך בעיקר למיעוט לבל יקופח. הרי מה הטיפו לנו לאורך שנים רבות? אמרו לנו כי חופש הביטוי והצורך להגן עליו, למשל על ידי בג"ץ, הם עיקרון קדוש שאין להפר. והנה, העיקרון מתמסמס, ואפילו שופטים (בדימוס) אשר באירועים כאלה ממלאים אולפני שידור, נאלמים דום. כל המעז לבטא מחשבה שאין בה כל רמז לחשש, או לכניעה ממש, מפני צעקנות וגידופים - ייענש; הוא ימצא עצמו מנודה, מחוץ למחנה. כל ביטוי יצירתי שלו "יזכה" לביקורת חריפה, מהולה בביזוי אישיותו.
אך המרדן שחוט השדרה שלו נותר יציב, זה שלא נכנע לצעקנות ולתכתיבי התקינות הפוליטית, יוכל תמיד להתגאות: אדם חופשי הנני. זה גם שכרו.