בן גוריון, נתניהו וכל השאר

בן גוריון היה האב המייסד של המדינה. הוא גם היה בשלטון קצת יותר זמן מבנימין נתניהו. כל היסטוריון רציני יודע שתקו פת שלטונו משתרעת על פני 15 שנותיה הראשונות של המדינה, ואולי אף 30 שנים מאז .1933 באמצע היה פסק זמן של שנה וחצי, שבמהלכו ירד לשדה בוקר, אך למעשה לא שמט את רסן השלטון וחזר מייד כשהחליט שהגיע הזמן לכך.

אבל יש טעם לעשות השוואה כדי לראות את ההבדלים העצומים בין השלטון הפוליטי בימי בן גוריון לבין השלטון בימי נתניהו; בין החברה הישראלית בימיו לחברה בימי נתניהו. דווקא כאשר מזייפים במקומותינו געגועים למשטר הליברלי והמתקדם בימי בן גוריון, חובה למחוק את השטות הזאת. בן גוריון שלט במדינה באמצעות מפלגה הגמונית, שהיתה כמעט כל יכולה בכל תחום בחברה הישראלית: היא שלטה בכלכלה ריכוזית, שבה כמעט הכל מתנהל בפיקוח ובניהול מפלגתי פוליטי; הצבא והשירותים הח שאיים נשלטו בידי המפלגה ממש כפי שעולם התרבות ומערכת החינוך היו נתונים לשליטה ולהדרכה. כך שוק העבודה באמצעות ההסתדרות. עולם התקשורת נשלט מלמעלה, והכלים התעמולתיים החשובים היו רשות השידור וגלי צה"ל. רק בית המשפט העליון היה אי של עצמאות יחסית, וכפי שהראה פרופ' מני מאוטנר, האבות המייסדים של המשפט הישראלי ידעו לחבר חוקה ליברלית בלתי כתובה באמצעות פסיקות כמו פס"ד קול העם.

ישראל של היום היא חברה מבוזרת ופלורליסטית, הרבה יותר ליברלית מבעבר, כמה תרבויות מתקיימות בה זו בצד זו ואין אידיאולוגיה הגמונית. גדולתו של נתניהו היא שגם בתקופה הפ לורליסטית שבה יש כמה מרכזי כוח מתחרים, וגם כשהאליטה הפו ליטית מפוצלת ומסוכסכת, הוא הצליח להעמיד הנהגה שהעניקה יציבות יחסית ויצרה קו מדיני וכלכלי ברור. המשותף לו ולבן גוריון הוא היכולת לבוא עם רעיונות מקוריים שנתנו מענה להשתנות הזמנים. הוא גם הצליח להמציא מדיניות חוץ - כמו בן גוריון.

נתניהו הוא מוטציה בקרב מנהיגי הדור השני והשלישי; הוא לא סובל מהקיבעון של מלחמת ששת הימים עם גבולות ,'67 והוא מסוגל לקבל אחריות שכוללת גם את שימור השלטון. רק לעמיר פרץ במעגל המנהיגים הקיימים יש את סוג האחריות הלאומית והבגרות הדרושות להנהגת המדינה. אין לו כריזמה ואין לו מפלגה; זאת בעיה. כאשר אדם כמו בני גנץ מדבר למעשה על הנהגה קול קטיבית מרובעת, הוא חושף חוסר הבנה בסיסי. גיורא רום המשיל זאת לאדם עם ארבעה ראשים. יש קשיים בחשיבה.

היכולת להיאבק, לכופף ידיים ולהשיג תוצאה במגרש הפוליטי היא הדבר שאפיין את דור המנהיגים המייסדים. ליברמן, למרות 20 שנה במגרש הפוליטי, מתגלה כחסר עקרונות יסוד לאומיים. ברק שוב התגלה כדמות אפלה המתחברת לאנשים אפלים; אבל המאפיין החשוב שלו זה העיסוק הכפייתי בנסיגה מהשטחים והחזון הפוליטי האלים שלו. נתניהו דומה לבן גוריון גם בכך שקבוצת מנהיגים קשרה נגדו כדי להפילו, וזאת למרות העובדה שלא היו להם כישורים מתאימים למנהיגות. במקרה של נתניהו לא בטוח שזה יצליח.