געגוע רפאים

מנהטן, ניו יורק, 27.4.20 אני מתגעגע לניו יורק. אני מתהלך בר חובות שעד לפני חודש היו סואנים והומים, וחווה כאבי פנטום: אותה תחושה שיש לאנשים כרותי איברים שממשיכים לחוש עקצוץ, גי רוד וצריבה בחלקים חסרים באיברים קטועים.

רבים הקרסים שבהם נאחזים הגעגועים: התורים הנחשוליים שנשרכים בפתח המא פיות האופנתיות, המעדניות והמסעדות בצי פייה לבראנץ' המפורסם בסופי השבוע; הברים המתמסרים לתחרות על המרטיני הטוב בעיר; המהומה העליזה השוצפת ברובע התיאטראות סביב טיימס סקוור, כשהצופים הרבים הנפל טים מהאולמות נבללים זה בזה, ואיתם מתע רבלות קובלנותיהם על הקושי לתפוס מונית; הטורים של אחרוני הצופים, הנחושים לחכות עד שאחרון השחקנים ייצא מהכניסה האחורית כדי לזכות לחתימה; הדפדוף הנינוח במדורי התרבות של "ניו יורק טיימס" בחיפוש "הדבר הבא"; האד התכלכל שרובץ מעל הפארק בימי הקיץ ואופף במעין מעטה של חלום את אלפי המטיילים, הרצים והניו יורקים העירומים למחצה השרועים על הדשא הדוקרני.

לעזאזל, אני מוצא את עצמי מתגעגע אפי לו לטיימס סקוור בלילות הכי צפופים ומ געילים שלה! אבל הגעגועים גדולים מסך כל הזיכרונות, מהרסיסים של חיי העירוניים התוססים, שנחתכו בחדות לפני חודש וכעת נדמים לי כאילו חוויתי אותם בגלגול קודם. אני מתגעגע לעיר עצמה כמו שמתגעגעים לאישה אהובה או לחבר קרוב שנפרדנו ממנו על כורחנו. לפני 20 שנה ניו יורק קיבלה אותי בזרועות פתוחות, ומאז חלקה איתי כמה מסו דותיה הכמוסים ביותר, שהיא שומרת לאוהביה האמיתיים. העובדה שבאתי אליה חמוש במ שקפי העברית העכשווית, אבל גם בעברית העתיקה, עזרה לי לראות אותה באור אחר מכפי שרואים אותה ההמונים הצובאים עליה. ניו יורק שלי - אף שמבחינה היסטורית היא נחשבת לעיר חדשה יחסית - היא עיר עתיקה, מיתולוגית, ואעז ואומר: עיר תנ"כית. רבבות רובדי המשמעות, הזיכרון, ההיסטוריה המקו מית והסיפורים שנערמו עליה במשך הדורות, גורמים לזמן שלה להיות זמן אחר, זמן שדומה לזה של ערים עתיקות וקדושות כמו רומא וירושלים. אני חושש שההלם שחוותה העיר הערנית הזאת, העצירה של העיר שבאמת אינה נפסקת לעולם, ימיתו משהו בקרבה, יגרמו לישותה העמוקה להשתנות ולהיעלם.

המרקם המיוחד של ניו יורק שלי הוא עדין ופגיע ככנף פרפר – נגיעה לא זהירה תמחה מעליה לעולמים את יופייה המכשף ואת החד פעמיות שלה. אני חותם את הפרק האחרון של יומן הקורונה הניו יורקי שלי בציפייה ובח רדה. מחד גיסא אני מלא ציפייה אופטימית, כמעט ילדותית, שהעיר תתעורר מהמשבר כמחלום רע, תתנער במהירות משייריו המ עיקים ותמשיך בשלה כאילו מאומה לא קרה. מאידך גיסא מכרסמת בי הידיעה המצערת שזה בלתי אפשרי, שהמרקם האהוב של ניו יורק שלי כלה לעד.