היום שאחרי?

סטוק ניואינגטון, לונדון, 27.4.20 אני קורא כתבות על המהפכה הצפויה לאחר המגיפה - ענפי משק שיעברו לעבודה מהבית, אוניברסיטאות שיַלמדו מרחוק, היכחדות המס עדות, טרנינג כלבוש המשרדי הבא. אני קורא שהראפר טראוויס סקוט השיק סינגל בהופעה וירטואלית ב"פורטנייט". אבל בין השורות אני לא רואה אלא ״כורסה שעליה יושב גוש בשר מחותל - אישה, גובהה מטר חמישים ושניים, עם פנים לבנים כשל פטרייה״.

לאישה הזאת קוראים ושתי, והיא רודפת אותי עוד מגיל .17 ושתי, גיבורת ״המכו נה נעצרת״, סיפור עתידני של א.מ. פורסטר מ ,1909 חיה בעולם שבו האנשים גרים מבו דדים בעומק האדמה, ספונים איש איש בחדרו ומתקשרים זה עם זה באמצעות מכונה. אף שתמיד חייתה מסוגרת לבדה, ושתי ״מכירה אלפי אנשים״ באמצעות המכונה ומייחדת את זמנה להעלאת ״רעיונות״ בשלל אירועים שמועברים במסכים ש״החליפו את השיטה המגושמת של התקהלויות ציבוריות". בהתאם לרוח הזמן, כשבנה מבקש ממנה שייפגשו פנים אל פנים, ושתי מזדעזעת מגסות הרוח, שהרי ״המפגש הישיר״ עם בני אדם נהפך לפרימיטיבי, מנהג נשכח, דוחה, מעידן שבו ״הציביליזציה לא הבינה את הפונקציות של המערכת והשתמשה בה כדי להביא את האנ שים אל הדברים במקום להביא את הדברים אל האנשים״.

המשפט הזה הדהד בראשי בשבוע האחרון. הוא מדגים בתמצית את יכולתו המזהירה של פורסטר להראות באמצעות נקודת המבט של ושתי כיצד התנאים ההיסטוריים שנולדנו אליהם קובעים את התודעה שלנו, כיצד הפ רספקטיבה המודרנית שלנו מעצבת את העבר כשלב מוקדם על ציר מדומיין של קדמה.

בנעוריי, כשקראתי לראשונה את ״המכונה נעצרת״, היה לי מכשיר נוקיה בגודל לבנת חבלה. העולם שפורסטר יצר משך אותי בגלל המסתוריות הרחוקה שלו. היום, בעולם של ריחוק פיזי, רשתות חברתיות ומשלוחי אמזון, הסיפור המבריק, שהשכיל לחזות את ההתפ תחויות הטכנולוגיות של ימינו, מעורר מחנק.

אולי בגלל זה אני מפחד להתרגל לנור מלי החדש: לשמירת מרחק של שני מטרים, לרתיעה מגוף זר, לסלידה מחיבוקים, לחרדה ממשטחים, לשטיפת ידיים מרובה, לכפפות, למסיכות, למסכים, להקשחת הגבולות בין מדינות מצד אחד, ומצד אחר לפריצתם במפץ דיגיטלי של סמינרים לייב, ראיונות מקוונים וסיורים וירטואליים במוזיאונים סגורים.

מכונס בבית מול המסך המרצד, מנוע מל טוס ארצה לביקור, לפעמים אני מרגיש שאני כבר חי את האקספוזיציה המובילה אל העולם הסטרילי שצייר פורסטר, כאילו מצאתי את עצמי מבלי משים בתא המטען של מכונית שדוהרת על כביש מהיר, חלונותיה פתוחים והרדיו רועש, לעבר ושתי הממתינה לי בפניה הלבנים שמעולם לא ראו אור שמש, כדי להק צות לי חדר משלי, עמוק מתחת לפני האדמה, ובו כורסה נוחה שבנוחוֹת.