החלת הריבונות: "למה לנו צרות?"
רוב הטיעונים נגד החלת החוק בבקעה, בכביש אלון ובגושי שו מרון, בנימין ועציון, הם הפחדות ריקות. הטיעון ההגיוני העיקרי הוא שהמצב הנוכחי נוח יותר לישראל, מפני שברור שהחלת החוק תעורר תגובות שיזיקו לישראל, במידה זו או אחרת. המתריעים מפריזים, ולעיתים מסלפים, אבל אין ספק שניאלץ להיאבק מול רמאללה וחמאס, אירופה, ירדן, האו"ם והאג.
אז למה לנו צרות, כשכל השליטה בידינו? מפני שיש לנו כאן אינטרס חיוני. "העולם" הרתיע אותנו, אבל אפילו ללא תמיכת טראמפ, לא היינו יכולים לדחות לנצח את החלת החוק )נכון שבלי טראמפ נשלם מחירים כבדים(. ישראל חייבת לחצוץ קרקעית בין הפלשתינים שבגדה לבין העולם הערבי, ולעגן את החציצה באופן שיעקור כל הנחה שהיא הפיכה.
התנועה הלאומית הפלשתינית רואה בעולם הערבי עורף שישרת אותה בהמשך המערכה ההיסטורית לביטול ההגדרה העצמית של היהודים. האסטרטגיה שלה הרסנית: טיפוח הגירה שתזלוג בה כרח אל ישראל וערעור פנימי על אופייה היהודי. אין שום דרך אחרת להבין את סרבנותם הסימבולית )אי הכרה במדינת לאום יהודית בא"י( והמעשית כבר יותר מרבע מאה אחרי הסכמי אוסלו.
מכאן נגזר האינטרס הנגדי שלנו: סיכול התוכנית הדמוגרפית שלהם, המסתמכת על הרוב הערבי המוחלט באזור, באמצעות טיפוח עלייה וילודה, מניעת הגירה מסביבתנו אל א"י המערבית כולה וביצור דמוגרפי וחוקי של ישראל בגבול ברור על הירדן. לכן ישראל חייבת ליישב ולהעצים חברתית כלכלית את שלושת הצירים החשובים אל הבקעה: ציר עפולה בית שאן ודרומה, ציר ראש העין אריאל ומזרחה וציר ירושלים ים המלח דרך מעלה אדוּמים. החלת החוק בבקעה, בצירים האלה ובגושי ההתיישבות לידם היא תנאי חיוני לאחיזה בלתי מעורערת של ישראל בגבול ביטחון על הירדן. רק החלת החוק תאפשר סלילת דרכים ורכ בות ופיתוח במרחבים החיוניים האלה עם כל הכוח של מדינת ישראל ומוסדותיה.
כל זה נחוץ לא רק לסיכול החזון הזדוני של יורשי יאסר ערפאת ואמין אל חוסייני, כדי להעמיד במקומו חזון של פיתוח, אלא גם כדי לפתוח פתח לשלום עם הפלשתינים. אין שום סיכוי לשלום, כל עוד המצב הגיאו אסטרטגי והדמוגרפי יתיר להם להמשיך לטוות חלומות הרסניים, ולוּ גם רחוקים. האווירה תטוהר מסיוטים שכאלה עם החלת החוק - לרבות, כמובן, ִאזרוּח כל התושבים במקומות שהחוק יוחל עליהם - ואז יתאפשרו הסדרים פוליטיים ירדניים פלשתיניים.
מדינה פלשתינית איננה בת קיימא גם במלוא השטח שכונה פעם "הגדה המערבית". כל תכליתה תהיה לערער דמוגרפית את מדינת ישראל, באמצעות טרור והגירה דרכה אל תוככי ישראל, ואחרי כן להמריד את הפלשתינים בירדן. החלת החוק תעמיד את תושבי "הגדה המערבית" בפני ברירה: להסתפק באזרחות ב"מדינה מינוס", כמינוחו של נתניהו, או לחבור לירדן, שרוב תושביה קשורים עימם בזיקות משפחתיות, שבטיות ולאומיות ענפות וע מוקות. זה עניינם. לא ישראל תקבע. אבל חיוני שישראל תקבע את גבולות הגזרה של הבחירה הפלשתינית: ישראל תסמן גבול. היא תסרב לאזרח מי שמחוץ לו. והיא תמנע בתוקף הגירה ערבית אל א"י המערבית כולה )מה שיחייב הסדרה חוקית!(. עצם הקיום של ירדן, שרוב אוכלוסייתה פלשתינית, שומט את הקרקע מד רישה היפותטית שישראל תאזרח את תושבי הגדה: פתוחה הדרך בפניהם לחבור לירדן, והיא עדיפה בהרבה על הרשות המושחתת והאכזרית שהקים פה אש"ף. התמוטטות אפשרית של הרשות איננה איום. להיפך.
לפיכך, מכל ההפחדות נגד החלת החוק, אלה הנראות תקפות יותר נוגעות לירדן. אבל הן אינן מכריעות את הכף. הממלכה פוחדת יותר ממדינה פלשתינית רעועה וחתרנית על גדת הירדן, והיא פוחדת מטרור סוני ומחתרנות איראנית מסוריה ומעיראק. האם תסתכן בקרע עם ישראל, שותפתה מול אלה, זו המספקת לה מים וגז? ייתכן שירדן תצא נגד ישראל, כדי לרצות את נתיניה הפלשתינים ומחשש ששאלת המעמד הפוליטי של הגדה המערבית תופנה אליה ותערער אותה. אבל חוסר היציבות שלה הוא תופעה קבועה, בין שנחיל את החוק ובין שלא - והוא דווקא סיבה לַקבּע את עצמנו על גדת הירדן.
ירדן, החוששת ממדינה פלשתינית, מטרור סוני ומחתרנות איראנית מסוריה ומעיראק, תסתכן בקרע עם ישראל, שותפתה מול אלה, וזו המספקת לה גם מים וגז?