המשך הרדיפה בדרכים חדשות
גילוי נאות: ביום שחרורי מצה"ל הצטרפתי לתנועת החרות ובהמשך לליכוד. האמנתי בחזון השילוב בין מורשת יהודית, ציונות, שלמות הארץ וליברליזם. התיוג שהודבק לחבריי ולי היה: ישראל השנייה, עדר, צ'חצ'חים, בבונים, מנשקי מזוזות ומשתטחי קברים. הנאורים בעיני עצמם, שתפסו מונופול על התודעה המאולפת, טענו כלפינו, בכזב מתנשא, שאין אנחנו בני תרבות מכיוון שלא קראנו את צ'כוב או את דוסטויבסקי, ולא שמענו קונצרטים של וגנר ושטראוס. לאמונות ולדעות שלנו הם בזו, מכיוון שלא הפנמנו את הבשורה החדשה לישראל על פי עמוס עוז ודויד גרוסמן.
בימים אלה ממש הצטרפו למטילי הדופי גם שופטים טהרנים וצדקנים בבית המשפט העליון, שמאשימים את בוחרי הימין תומכי נתניהו בכשל ערכי ומוסרי. אין עליונות לערכי המוסר של שופטים על פני כל אזרח אחר. אפילו אשראי מינימלי ליכולת שלנו להבחין בין טוב לרע, הם מסרבים להעניק לנו. כדאי מאוד שאותם שופטים ייטלו קורה מבין עיניהם ויתמודדו עם ניגודי עניינים שלהם עצמם, עם חוסר הסכמתם להחזיר כספים ששולמו להם בטעות, וכן עם נפוטיזם ועם קידום מקורבים. ערכי המוסר הם אינם המומחיות שלהם.
האליטה הישנה לעולם לא תסלח לנתניהו, שמכהן כראש ממשלה תקופה ארוכה מזו של בן־גוריון. הוא, כמו קודמיו מהימין, לקח מהם את המדינה שהיתה רשומה על שמם בטאבו, פירק לגורמים זניחים את עוצמתם הפוליטית והצליח להפוך את ישראל למעצמה. בהיעדר יכולת לבצע חילופי שלטון בקלפי, נבחרה האלטרנטיבה המשפטית. מיליוני אזרחים משוכנעים שהמשטרה והפרקליטות בהנהגת היועמ"ש, שאת מניעיו חשוב לברר בדחיפות, יצרו עבירה תקדימית, ניהלו חקירה מזוהמת ומודלפת ותפרו כתב אישום. הצבעת רוב האזרחים בקלפי פעם אחר פעם היא הוכחה מובהקת לתחושתם זו. הרדיפה לא פסקה לרגע, כולל חקירות נגד עובדות במעון ראש הממשלה על תצהירים שנתנו. נער הייתי וגם זקנתי בעולם המשפט, ולא זכורות לי חקירות נגד מצהירים או עדים בחשד לעדות שקר, בוודאי לא בתיקים אזרחיים. ייתכן שחקירות אלה הן מסר לכלל העדים נגד ראש הממשלה, שלא ישנו את גרסתם.
כעת נתניהו מתמודד עם כתב אישום שלהוכחתו נזקקים ליותר מ־003 עדי תביעה, ואליהם יש להוסיף עדי הגנה רבים. עשרות ואולי מאות מיליוני שקלים ואלפי שעות עבודה של חוקרים ופרקליטים הושקעו בהכנת כתב האישום. עלויות ניהול ההגנה במשפט כזה הן אדירות. מסופקני אם יש טייקון בישראל שיכול לעמוד בסכומי עתק שכאלה, בוודאי לא רה"מ שמשכורתו פחותה בהרבה מזו של שופט בבית המשפט העליון. כדי לפגוע בסיכויי ראש הממשלה להפריך את כתב האישום, מונעים ממנו באמצעות ועדת ההיתרים להשיג מימון להגנתו, ובהמשך יציעו לו להסתפק בסנגוריה הציבורית. קשה למצוא צידוק ראוי לכך שחברי כנסת יכולים לגייס תרומות לצורך הגנה משפטית, לעומת ראש ממשלה ושרים שלגביהם נדרשת ועדת היתרים.
מה שמותר לח"כים, אסור לראש הממשלה?
הצידוק להוצאת כספי ציבור בהיקף עצום לצורך חקירות נועד כדי להגן על טובת הכלל עקב פגיעה לכאורה בערכים מוגנים שיש לגביהם הסכמה חברתית רחבה. זה גם ההסבר שבחוסר הסימטריה שבין תביעה לנאשמים. אולם בעניינו של ראש הממשלה, האינטרס הציבורי העליון שעליו יש להגן הוא רצונם ובחירתם של האזרחים. רוב בקרב האזרחים משוכנע שהניסיון להפליל את נתניהו הוא מניפולציה על מנת לבצע הפיכה שלטונית. אשר על כן, מן הראוי לאפשר לראש הממשלה לקבל סיוע במימון הגנתו.
מי שעומד מאחורי העזרה במימון יתפרסם, וממילא אין שום חשש לניגוד עניינים. בכתב האישום אין טענה שראש הממשלה התעשר ממשרתו או שלשל לכיסו כספים, כמו במקרה של רה"מ אחר שישב בכלא. פעולותיו, עד שלא יוכח אחרת, היו במסגרת שליחותו הציבורית. הניסיון למנוע מנתניהו העמדת סנגוריה ראויה, נתפס בעיני רבים כחלק מתוכנית ההדחה המקורית. אחר כך יבואו מדבררי הפרקליטות והמשטרה, יגלגלו עיניים ויאשימו פוליטיקאים שאינם מהמחנה שלהם באובדן אמון הציבור במערכת אכיפת החוק.