הפיחות הזוחל בערך הכרעת הרוב

השבוע קיבלנו הוכחה נוספת לחוסר האיזון המסוכן בין הרשויות בישראל. שני מקרים התרחשו ממש באותו יום: שפי פז, אחת הפעילות הבולטות במאבק תושבי דרום תל אביב, זכתה בתביעת דיבה נגד עיתונאי שכינה אותה "ניאו־נאצית". אלא שהשופט שפסק בעניין החליט לפגוע בסכום הפיצוי שמגיע לפז, מכיוון שהשמיעה בעברה ביקורת "בוטה מדי" על בג"ץ. את מה שמשתמע מפסיקתו של השופט אין צורך לנחש: הסנקציה על ביקורת של אזרחית מן השורה על מערכת המשפט משולה לקנס כספי.

כמה שעות לאחר מכן פרצה ידיעה על חקירה נוספת שנפתחה סביב רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו. מיטיבי הלכת בוודאי יידעו לומר באופן מדויק כמה חקירות נפתחו עד כה נגד הזוג נתניהו, אבל באופן גס אפשר לומר בוודאות שהמספר כבר נושק ל־02, רובן הסתיימו בלא כלום.

לכאורה, אין קשר בין שני המקרים, אך בפועל הולכת ומתבהרת הזיקה: הרשות השופטת נמצאת מעל הביקורת, בעוד ראש הרשות המבצעת נמצא תחת חקירות טורדניות בלתי פוסקות. בישראל 2020 השתרשה התפיסה שביקורת על השופטים או על מערכת המשפט היא כמעט חטא תיאולוגי. עובדה, שום גוף רשמי לא מבקר את המוסדות האלה, וכאשר אזרחים מהשורה עושים זאת - יש לזה מחיר.

ולצד העליונות האפריורית שלה זוכים השופטים, מתרחש תהליך מקביל: מאז '96 לא היה ראש משלה בישראל שלא נפתחה נגדו חקירה, כשנתניהו שובר את הטבלאות, עומד בראש המצעד ומייצר שיאים חדשים.

אסור לשאול מה מידת הנזק של ההטרדה הבלתי פוסקת הזאת, ומה היא עושה לתפקודו של ראש הממשלה, אסור לתהות בקול רם מה המניעים של רשות אחת לרדוף אחרי מי שעומד בראש הרשות האחרת, ובעצם גם אסור לאפיין את זה כרדיפה. מערכת המשפט הצליחה לזהות את עצמה עם הגרעין הגולמי והקדוש של לב הדמוקרטיה, ולכן כל מי שמבקר אותה מטלטל באופן מסוכן את הספינה שבה כולנו שטים.

הפרדוקס האירוני בתפיסה הערכית הזאת זועק לשמיים. זה מאוד דמוקרטי לרדוף עד חורמה את מי שמייצג את רצון הרוב - ובאותה נשימה זה מאוד לא דמוקרטי לבקר את מי שמעולם לא נבחר על ידי הציבור.

הפליליזציה ההולכת וגוברת של המערכת הפוליטית בישראל מציבה משוואה חדשה: זילות מוחלטת של רצון הרוב כערך דמוקרטי, ובד בבד המלכת קומץ איכותי שבוחר את עצמו ומייצג בעיני עצמו את המהות של הדמוקרטיה, או כפי שהם עצמם מכנים זאת - "הדמוקרטיה המהותית" - כמעמד אצולה שאסור לבקר.

הדמוקרטיה הישראלית הצליחה לרוקן את עצמה מהערך השולי שנקרא רצון הרוב דרך הצמדה תמידית של עננת שחיתות על מי שהעם בחר בקלפי.

הסיבה שבגללה המניות של נתניהו עולות בסקרים בעוד אמון הציבור במערכת המשפט צונח, נעוצה בעובדה אחת - הציבור הישראלי זיהה זה מכבר שהמטרה המסומנת של מערכת המשפט איננה ראש הממשלה, אלא מי שבחר בו.