הסיפור היהודי השלם
"אין אני עומד יחידי, עימדי ניצבים כאן דודי אמסלם, מיקי זוהר והדוקטור (מודגש במקור) אבישי בן חיים". אלו המילים שנבחרו לקריקטורה היומית ב"הארץ" ביום שלאחר פתיחת משפט נתניהו. הציטוט לקוח כמובן מנאומו ההיסטורי של התובע גדעון האוזנר בפתיחת משפט אייכמן בירושלים. רק שבעוד לצד האוזנר עמדו מיליוני נרצחי השואה, לצד נתניהו - ראו כמה מגוחך - עומדים שלישיית מזרחים שהקשר שלהם לשואה "מקרי".
זו לא הפעם הראשונה שבה נרטיב השואה שמקדמות האליטות מופנה נגד הציבור המזרחי ומנהיגיו. זו לא פעם ראשונה שמציגים אותם כ"לא שייכים" לנושא. הדבר נובע קודם כל מבורות. המאייר בידרמן מנגיד את אוחנה ואמסלם לשואה כי לתפיסתו השואה "שייכת" ליהודי אירופה, ולהם בלבד. ומשכך, רק לממשיכיהם של יהודי אירופה קיימת הזכות לנכס ולהנציח את זיכרון השואה. נתניהו, ואמסלם וזוהר שעומדים למעשה מאחוריו, נתפסים כמי שעושים שימוש ציני בסיפור לא להם.
תפיסה מעוותת זו יכולה היתה להימנע על ידי ההבנה הבסיסית על הצורך לספר את הסיפור היהודי השלם, שכולל בתוכו גם את סיפורם של יהודי ארצות האסלאם. האם מפתיע מישהו שגם מצבם של יהודים אלה בתקופת השואה היה בכי רע? שגם הם סבלו מאנטישמיות ומגרורות הנאציזם המתפשטות? שגם הם חרדו מכיליון שהתקרב אליהם בצעדי ענק?
בימים אלו אנו מציינים 79 שנים למאורעות הפרהוד בעיראק. הפרהוד הוא כינוי ליומיים טראומטיים בקורותיה של יהדות עיראק, שבהם נערכו בקהילה סדרה של מעשי שוד, ביזה, אונס ורצח של מאות יהודים, שלובו על ידי לאומנות ערבית ואידאולוגיה נאצית, תוך שימוש בתרגום הערבי ל"מיין קאמפף" ובהסתה של מנהיג ערביי ארץ ישראל המופתי אל־חוסייני, שראה בפתרון הסופי הגרמני פתרון גם למאבקו בתנועה הציונית. בהשפעה הגרמנית נחקקו נגד היהודים חוקי גזע מפלים, וצעדיה של הקהילה היהודית הוצרו בכל דרך אפשרית.
ההסתה הממושכת הפכה למציאות מדממת עבור היהודים בחג השבועות של ,1941 כשהמון מוסת ניצל את חילופי השלטון בין העיראקים לבריטים ופרע ביהודים שהיו בדרכם, לבושי לבן, אל בתי הכנסת. מול ההמון המוסת, צריך להזכיר, עמדו גם לא מעט משכניהם הוותיקים של היהודים והגנו עליהם בגופם.
מאורעות הפרהוד חזרו לתודעה בשנים האחרונות, אחרי שחלק הארי של הניצולים לקחו עימם את הזיכרונות הקשים לקבר, בוודאי יחד עם הכאב על ההתעלמות שלה זכו. במערכת החינוך לא מצאו לנכון להזכיר את הפרהוד, וביד ושם לא מצאו לנכון לחקור את הקשר שלו לשואה. גם ניצולי המאורעות שעדיין חיים נאלצים עד ליום הזה לנהל מאבק משפטי על הכרה כנפגעי הנאצים. אוי לבושה.
הפרהוד הוא תזכורת לכולנו - משורת מקבלי ההחלטות, דרך מאיירים בעיתון ועד לציבור הרחב - שמאנטישמיות, מנאציזם ומלאומנות סבלו יהודים בפולין ובעיראק, בלוב ובגרמניה. מאורעות הפרהוד צריכים להילמד בבתי הספר ולהיחקר באוניברסיטאות, כדי שאפילו בעיתון לאנשים חושבים לא יציבו את שורת המזרחים כניגוד של זיכרון השואה. זהו הסיפור של כולנו.
79 שנים לפרהוד, ובישראל עדיין צריך להזכיר שמאנטישמיות, מלאומנות ומגרורות הנאציזם, סבלו יהודים בפולין ובגרמניה, אך גם בעיראק ובלוב